בן חיה ויצחק. נולד ביום כ"ו באדר תשל"ג (28.2.1973) בפתח תקווה. כאן למד בבית-הספר היסודי 'הדר'. אחרי-כן המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים ב'בית ברל' וסיימם בהצטיינות במגמת מחשבים בבית-הספר התיכון עמל ב'.

אסי היה חובב ספורט, חבר באגודה עירונית לכושר קרבי ובחוג לקארטה-דו. הוא עסק בטיפוס הרים וצלילה בים ובשעותיו הפנויות טייל ברחבי הארץ והאזין למוזיקה. הוא גילה עניין רב במחשבים והקדיש לכך שעות רבות.

אסי, יפה-תואר ויפה-נפש, היה שקט ומופנם. הוא כיבד את הוריו ואת בני משפחתו. כשהיה בן שבע לערך אושפזה אמו בבית-החולים ואסי הביע בתום את רצונו לשמור עליה מכל רע. גם בבגרותו גילה כלפיה דאגה מיוחדת, והרבה לעזור לה בעבודות הבית ובמיוחד בקשות שבהן. הוא אסר עליה להזיז רהיטים כבדים והיה עושה זאת במקומה. הוא סייע לזולת בכל עת והיה מקובל ואהוד על חבריו ונתן דעתו על קשישים ועל חולשתם והשתדל תמיד לעזור להם.

בשלהי נובמבר 1991 גויס אסי לשירות חובה בצה"ל והתנדב ליחידה מובחרת בחיל-האוויר, יחידת החילוץ בהיטס. בתום הטירונות ולאחר שהוכשר כלוחם, סיים בהצלחה קורסים מקצועיים וקורס מ"כים וקיבל את סמל היחידה. על שירותו ביחידה נהג לומר כי אחת המטרות במלחמה היא להרוג ואילו הוא להיפך, מתנדב להציל חיי אדם. לדברי מפקדו, ניחן אסי בכושר סיבלת מיוחד במינו. היה 'איש חם', טיפוס שקט אמיתי, שמעולם לא 'קיטר'. אביו מעיד כי "אסי לא דיבר הרבה. הוא היה ילד צנוע, שלא אהב להתפאר במה שעשה".

ביום י"א באב תשנ"ב (10.8.1992) נפל אסי בעת מילוי תפקידו, בתאונת-אימונים בנגב. במהלך תרגיל חילוץ ניתק כבל המסוק ואסי וחברו, גיל צוריאנו, שהיו תלויים עליו, נפלו אל מותם. אסי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה. הותיר אחריו הורים, אחות – ענת ואח – איתי.

בדברי הספד על קברו אמר מפקדו: "אסי היה הנשמה של הצוות. רצונו העז להיות לוחם ביחידה הניע אותו במוטיבציה גבוהה להיות בין הטובים… איבדנו לוחם".

ובמכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "רצית להיות לוחם ולהגשים את המשימה להציל חיים".