7 תגובות

1. דן,
   כל יום שעובר, אני מתקרב אליך יותר, מטייל אתך במחשבותיי, נזכר במקומות שהיינו ביחד ובמקומות שחלמנו עוד להיות בהם.

   מבחינתי, הצל המשתקף על האדמה לצדי, מאחוריי ומשני צדי – אתה הוא. אתה מלווה אותי, בלתי-נראה, כמו פעם, לכל מקום. אתה זוכר איך תמיד ביקשת ממני לקחת אותך לים? היית יכול לשהות בתוך המים שעות עד שלבסוף, כשעיניך אדומות מעייפות וצרובות ממלח, היית יוצא ומתיישב לידי על החוף והיינו מסתכלים אל האופק ומדברים.

   אהבת ארץ ישראל שנטמעה בנפשך תשכון בליבי לעולמים ואני אטייל בה מדן ועד אילת. אני מבטיח לך שגם ילדיי יספגו את האהבה הזאת. אני יודע שהטיול שלי ושלך הוא אינסופי ויימשך לעולמי- עד. 

   בכל צעד ושעל שאעשה ובכל פסיעה שאפסע, אני אחייך ואשמח ואפרוש ידיי לצדדים בדיוק כפי שנהגת לעשות, ואחבק את העולם הזה שכל-כך אהבת להיות בו ושנלקחת ממנו מהר מדי, מוקדם מדי. אני יושב ומשקיף אל נקודה בלתי-נראית. הרים אדומים עוטפים אותי מסביב ואני מרגיש שהם עמדו שם תמיד ויעמדו לעולמים, כמוך, אחי.

   אוהב אותך כל-כך,
   ז'אן

   

2. דנדוש,

   בן תשע היית בסך הכול, כשעלית במדרגות אל הבית בניר-גלים, חולצת הכפתורים המשובצת שלך מהודקת בחלקה התחתון על-ידי חגורה ובמבטך סימני שאלה.

   אמא לאה (לודמילה) ואבא אלכסנדר ז"ל עלו יחד עם ז'אן, אחיך הגדול, במארס 79' והתגוררו באשדוד. הסביבה הירוקה והבתים הקטנים בניר-גלים היו שונים כל-כך מהשכונה בה נולדת ב-17 באוגוסט 84.

   מאז נפטר אביך בהיותך בן ארבע, התלכדתם למשפחה קטנה ומגובשת. אמא לאה נישאה למקסים, תושב המשק, ולך נוספו עוד שלושה אחים, אבי, תמי ואיריס. בחנת את הכיפה החדשה שעל ראשך, את התסרוקת עם השביל בצד ביציאה מהמקלחת. חייכת חיוך מבויש ובליבך עלתה תקווה כי האהבה שבך לאנשים סביבך ולחיים בכלל, יסייעו לך גם הפעם.

   בהמשך פגשת במושבניקים ואחר-כך בקיבוצניקים בבית-הספר שבקיבוץ "יבנה" והפכת תוך זמן קצר לחלק מהחבורה, בית-הספר היסודי "מגינים" באשדוד נראה רחוק מאי-פעם. הדמיון המפותח והזיכרונות שבך, שבו לחיים בשיעורי מגמת תיאטרון, עת חזרת לדמויות הרוסי, הגרוזיני, המרוקאית, הקיבוצניק ועוד, שלמשמע החיקויים שלהם היינו צוחקים עד דמע. 

   במהרה תפסת שיזוף בריא, תספורת קצוצה, שרירים בלטו מתוך החולצה הקצרה ועיצבו את גופך שנפרד מנערותו. 

   החיוך, כן, החיוך המלא שיניים לבנות, שאצלך היה חלון הראווה של הלב, מספר על האהבה שבך. 

   בתיכון סחפת את חבריך ללכת אחר הלב ובגיל בו הרגש חבוי, לימדת את כולנו לחבק ולחמם במילים ובמבט. הפכת לכוכב הבמה בהצגות, לשחקן נבחרת הכדורסל וקיבלת מינוי בפועל של "החיבוק של השכבה". 

   בטיולים עם החברים מהמשק, הבדיחות והירידות החליפו ידיים. צלילי הגיטרה, סמוך לאפיק הנחל. שימשת קול שני לזרימת המים בין העלים, הירח היה לך המנצח והכוכבים – קהל. 

   לאחר התיכון, סיפרת בגאווה שאתה מתגייס לסיירת הצנחנים. מוטיבציה להוביל, להצליח, להוכיח, להשתתף והמסע ארוך כל-כך וקשה, העלייה הלא-נגמרת תחת משקל האלונקה והפק"ל. ידעת כי את הקשה באמת כבר עברת. הגנים מאמא ״רוסיה" והלהט הצברי, השתלבו לנחישות שאינה מתפשרת והיד על הבטן שמרה את החששות בין הטבור לגב. בבית חיכו לך אמא לאה שקומתה הנמוכה מעולם לא הטעתה אותנו ואבא מקסים המכונה "לב רחב", ויחד היינו יחידת האספקה ותנאי השירות של סופי השבוע. מסלול שכל יום הוא כמו שבוע ובכל זאת עובר דקה-דקה. מטירונות לניווטים ומקורס טרור למסכמים, עד לסיום שבו נמהלת השמחה על שהכול נגמר, בהודעה על בחירתך לקורס מדריכי טרור או במילים של החבר'ה, "טירונות מכות ללא הצוות". על אף הלבטים החלטת להמשיך עד לסיום, בו קיבלת "מצטיין קרב מגע" וחזרת כמדריך ליחידה.

   בין הדרכה אחת לשנייה חבשת את קסדת החוד ויחד עם "המקלע" בראש הצוות, יצאת בלילות למגר את הרוע מלהגיע לרחובותינו. אגרוף הברזל ולב צמר גפן, מדריך קשוח עם עין מחייכת. בדרן בלתי-מתפשר עם לבטים של נער מתבגר והמלה "הצוות" על שפתיך, כמעין לחש קסמים המבטא בעיניך הרמוניה והגשמה עצמית.

   ב-2 במאי 05' לפנות בוקר הפתעת את חורשי הרעה מטווח קצר, בקרב נתת כל מה שהיה לך למעננו ולמען הילד הקט שאינך מכיר, אשר כעת יכול לשחק בבטחה וחיוך כשלך על פניו. איפה היינו? מה עשינו באותו הרגע? מערבולת ושיטפון, הים הפך לשמים והיכן השמש שמאירה?

   הסיפורים עליך שהחלו להישמע, ההיא שלא הכרת מעולם והאתה שאנו לא הכרנו. כל אנקדוטה שחבר סיפר לנו שהיא כולך אתה. כל זה לא מרווה את צימאוננו.

   בכל הצער שנמתח אל האופק ומעיין הדמע שייבש, עולה מחשבה לא מנחמת שהיום אנו מבינים גבורה מהי, לו רק יכולת לא ללמד אותנו מהו אובדן.

   דנדוש שלנו, הספר הזה כמוך, יהא כעץ שתול על פלגי מים האחוז בשורשיו בקרקע. צמרתו בשמים מהודרת והמים הקרירים למרגלותיו חולפים ומספרים לו אשר קרה אותם בדרך. היה ותעבור קבוצת ילדים ותשב תחת צלך, תדע כי פירותיך ינעמו להם, גם מחר.

   גם מחר.

   אוהב אותך עד בלי די,
   אבי

3. מקצועיות מכל הלב והנשמה!

   דנדוש, לא תיארתי לעצמי שלהתחיל לכתוב לך יהיה לי כה קשה…

   המחברת מונחת לפני, העט בידי, אבל המילים לא יוצאות. ישנו מחנק בגרון ודמעות שמתחילות לרצד בתחתית העין. אני מנסה לכתוב אבל במקום משהו יחיד וברור, מציפים אותי המון מחשבות, חוויות, זיכרונות ובעיקר געגועים.

   דנדוש, ישנו רצון עז להתקרב אליך ולשמוע אותך אבל כל שנותר לי ולשאר הצוות המדהים שלנו, הוא רק לספוד לך וכמובן להתגעגע. בחרתי לכתוב על חוויה וזיכרון אישי שלי מהתקופה בה עוד הייתי קצין צעיר שזה עתה סיים את קורס הקצינים וקיבל תחת פיקודו חבורת נערים מפוחדת וירוקה הנקראת צוות טירונים. במהלך אחד מביקוריי ביחידה בבית-ליד התקרבתי לשער הכניסה אחוז שמחה והתרגשות מהמפגש עם הצוות, שלפתע שמעתי שאגות קרב. נכנסתי בשער ולפני התגלתה התמונה הבאה:

   צוות מסלול מסודר בשתי שורות עם רווחים ברחבת החנייה, כולם לבושים בתלבושת אחידה ל"אימון יבשים", אוחזים בנשק, שברקע נשמעות פקודות והוראות נמרצות ממש"קי הטרור הלבושים בחולצות השחורות הנחשקות עם ההדפס בלבן – "טרור". מתבונן כיצד החיילים המיוזעים ממלאים אחר הוראות המדריכים, הם כבר תשושים לגמרי וניכר על פניהם כי האימון הינו ארוך ומפרך. בין המדריכים אני מזהה אותך דנדוש, מתבלט מעל כולם, נע ונד בין החיילים, מחלק הוראות אך בה בעת גם חונך ומדגים בעצמך. זוהי הפעם הראשונה בה אני רואה אותך מדריך ומאמן, איזה מיקצועיות, איזו חדות ואגרסיביות, ליבי מתמלא גאווה – הוא מהצוות שלי!

   הדבר שהדהים אותי יותר מהכול היה היכולת שלך דנדוש לגרום לחיילים הללו חרף הקושי והעייפות, להמשיך ולמלא אחר פקודותיך כעדת מעריצים של ממש. משעשע היה לראות שלמרות שאתה הוא המדריך, אתה מזיע ומתאמץ כמו החיילים ואולי אף יותר, רץ, צועק, מדגים וחונך – פשוט לא יאמן!

   זו הסיבה לכך שבחרתי בכותרת – מקצועיות מכל הלב והנשמה! כנראה שהשילוב בין כוח ורגש שכה אפיין אותך, הוא זה שהיווה את מקור עוצמתך והצלחתך. האימון הסתיים ואני רק התחלתי להבין את גודל השינוי שעברת מאז סיום הכשרתך בקורס מש"קי הלוט"ר, איזה ביטחון עצמי, איזו עוצמה, דנדוש שלנו מדריך לוחמה.

   אוהב אותך תמיד! זוכר ומתגעגע!

   לאהבה אליך הייתה שותפה גם אימי היקרה ז"ל שאהבה אותך באמת ובתמים בגלל האדם שהיית כבר מהרגע הראשון בו פגשה אותך ועד יומה האחרון.

   חן בר-עוז

4. אנשים תמיד אמרו שאני ודן דומים ואנחנו היינו מתבדחים על כך. מיד לאחר הצהרה שכזאת הייתי ממהר להצהיר בפני כל הצוות שזאת
   כמובן מחמאה גדולה לדן להיות דומה לי. איכשהו, הוא תמיד חשב שזאת מחמאה גדולה בשבילי.
   בדיעבד, כולנו יודעים לומר שדן הוא זה שצדק. זו אכן הייתה מחמאה גדולה עבורי.
   התמונה הזאת צולמה בעת המסע עלייה ליחידה של הצוות, אשר נחשב לאחד המסעות הקשים ביותר פיסית ומנטלית, ואשר עבורנו- צוות
   נובמבר 2002- אכן היה כזה ויותר. התמונה צולמה לקראת סיום המסע, במרחק מספר מאות מטרים משער הסיירת. בתמונה ניתן לזהות
   נקודה מאוד בולטת המבדילה בין שנינו: בעוד דן מושך את כולנו קדימה במילים ובמעשה ובעצם כמעט ובורח מהאלונקה, אני נאחז בכוח
   באלונקה. מנסה להתגבר על הכאב, הפיזי והמנטלי.
   זה היה דן, תמיד. מושך קדימה. דבר לא השתנה מאז… דן הצליח לברוח מאיתנו ומהאלונקה. אני יחד עם שאר הצוות, עדיין מנסים
   להתגבר על הכאב, הפיזי והמנטלי.
   נועם אוחנה

5. דן.

   זכינו לשהות במחיצתו של אדם עם אפיונים מיוחדים. 

   זכינו לחוות חבר שנאמנותו הרקיעה שחקים

   זכינו ללמוד מגבר אמיתי איך מתרגשים

   זכינו לראות אצל דן איך צחוק ושירה הם יסוד בחיים

   זכינו לראות איך כשיש אמונה עוברים את כל המכשולים ראינו מה זה לאהוב את האהבה

   קיבלנו שיעור לחיים, של לחיות בשמחה

   ולצערנו הבנו מה היא הקרבה..
   דוד מרכס

6. דן ואני צוותנו יחד כזוג למסכם המסלול. דן מעולם לא היה נווט גדול וכך השקענו שעות רבות בלימוד הצירים. החלטנו מראש שהוא ידאג למצב רוח "ולצ'ופרים" ואני לניווט.

   כך יצאנו למסע המפרך, אך המספק ביותר במסלול כולו. אחרי 24 השעות הראשונות דן חלה, בתחילה סחרחורות ובחילות אבל מאוחר יותר הגיע החום שלו ל-40 מעלות.

   מאותו הרגע השבוע הפך מהתמודדות עם הקושי בנשיאת המשקל הרב והניווט הקשה, לניסיונות שכנוע של דן לדווח על המחלה ולחדול את השבוע. דן מצדו לא הפסיק להשביע אותי שלא אעז לדווח או לחדול אותו.

   הוא המשיך במסכם בקצב שלא מבייש אף לוחם סיירת וסיים יחד עם הצוות כולו בעלייה להר קנאים.

   הנחישות של דן אפיינה אותו לאורך כל המסלול. הרצון לבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, היא שליוותה אותו מיומו הראשון בטירונות והמסלול, דרך קורס משקי הלוט"ר המפרך ועד לפעילות המבצעית האחרונה בה הוביל את הכוח.

   אביעד מצה

7. ״הראשון לבוא והאחרון ללכת…״

   את דן הכרתי לראשונה בזמן שהייתי מפק"צ נוב' 03. דן היה לוחם חוד בצוות נוב' 02 ובמקביל, מש״ק טרור ביחידה. 

   הוא ליווה אותי ואת צוותי בכל שבועות הלחימה במסלול והצליח ליצור אהדה רבה בקרב החיילים למרות שהוא היה מש"ק טרור, דמות שבד"כ לא מעוררת סימפטיה. הוא  השקיע את כל כולו בכל תפקיד שלקח והיווה דוגמה ומופת לחיילים ביחידה. לאחר שסיימתי את תפקידי כמפק"צ מסלול, קיבלתי את הפיקוד על הצוות של דן. דן היווה עבורי דמות מאוד משמעותית בצעדיי הראשונים בפלגת הלוחמים, בראש ובראשונה כחבר וכמובן כלוחם חוד בצוות.

   דן ניחן במוטיבציה רבה ואישיות יוצאת דופן, כשם שדרש מחיילי המסלול להשקיע דרש גם מעצמו ומחבריו ותמיד אזכור אותו כמי שמוביל את המד"סים והאימונים של הצוות, תוך שהוא תומך ומעודד את כולם.

   התמונה שלנו צולמה ב"מועמד" לפני פעילות מבצעית, באופן לא מפתיע, דן מוכן ראשון מבין חבריו, דרוך לקראת הפעילות.

   לפעילות האחרונה של דן הוזנקנו מחופשת רגילה. דן, שהיה כאמור במקביל לתפקידו כלוחם מש״ק טרור ביחידה לא "הוקפץ". אני זוכר היטב את שיחת הטלפון שלנו בה הוא כעס על "איך לא התקשרת אלי?", ניסיתי להסביר לו שכיוון שהוא מתחיל הסמכה עם צוות צעיר בשבוע שלאחר הרגילה לא אוכל לשחרר אותו לחופשת רגילה עם כולם ולכן לא התקשרתי. 

   דן,באופיו המיוחד, התעקש להגיע, וויתר על חופשת הרגילה וכהרגלו היה מהראשונים לבוא. 

   כך אזכור את דן, הראשון לבוא והאחרון ללכת, לוחם מעולה, חבר טוב ואדם מדהים.

   (הכותב הינו מפקד הצוות האחרון של דן טלסניקוב ז"ל)

   גיא סבירסקי