עמוד הנצחה לזכרם של
רס"ב גיל בויום, בן תמר ונתן
בן 55. חבר כיתת הכוננות בקיבוץ בארי. אדם עם לב רחב כחול אשר על שפת הים. טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו לעד.
ענבר בויום, בן גיל ואיילת
בן 22 יוצא סיירת גולני. תכול עיניך וצחוקך המתגלגל, מנגינת חייך לעד בליבנו תתנגן.
אב ובן, נפלו ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) בהגנה על קיבוץ בארי – על הבית, המשפחה והקהילה. שניהם נרצחו ב 07:35 בבוקר בשני מקומות שונים.
בחייהם ובמותם ציוו: ״להמשיך לשמוח בכל הכוח״.
לחצו על הנר על מנת להדליקו
תאריך לידה – 04/12/2000
נפל בתאריך – 07/10/2023
תאריך לידה – 06/02/1968
נפל בתאריך – 07/10/2023
ענבר בויום ז"ל, בן גיל ואיילת, אח לעומר, ענוג ועדי
ילדות ונעורים
ענבר נולד ב 4 בדצמבר 2000 בבארי, בן בכור לגיל ולאיילת.
תינוק בלונדיני מאוד, וצבע שיערו הענברי הוליד את שמו. אך לא רק שיערו של ענבר היה צהוב. הוא נולד חולה בצהבת חמורה. רק כעבור שבוע יצאו איילת וענבר מבית החולים לבית הוריה בשדרות, שם נערכה ברית המילה. סבא רבא של ענבר היה הסנדק.
מרגע שנולד היה ענבר עטוף באהבה. אביו גיל נהג לקחת אותו לסיבוב על כל הטרקטורים שבקיבוץ. הילד הכי רגיש בכיתת "קוקוס". כשאחד הילדים בגן בכה, ענבר ניגש אליו ואמר לו בפשטות, "אני איתך".
עד גיל שנתיים וחצי ענבר אכל הכול, אפילו קישואים. הוא גדל להיות איש של בשר, של סטייקים. כנער אהב מאוד להבעיר טונה ולאכול אותה. פעם אחת, כשעשה את זה על הגג בבית, כל בני המשפחה חשבו שיש שריפה.
כבר מגיל צעיר היה ברור שהוא ילד מבריק. הוא היה נבון ושקדן. למד במגמת מחשבים ופיזיקה, שיחק כדורגל והתאמן שנים בג'ודו. כמו גיל, אביו, גם ענבר אהב מוזיקה, תמיד היה עם אוזניות, גם בשיעורים בבית הספר. אהב מאוד ראפ ומוזיקה שחורה, אבל גם את אביתר בנאי.
דרכו בצה"ל
ענבר עשה שנת שירות בקיבוץ מגל כשקיבל פרופיל צבאי 82, התאמץ להעלות אותו. עבר ניתוח להסרת משקפיים ועשה מיונים לטיס, אך נושא הראייה הקשה עליו. בחר להיות בגולני, ואחרי הגיוס אמר שהוא הולך לגיבוש לסיירת. הילד הרזה היה לחובש בסיירת גולני. כדי להיות הכי טוב, התנסה על חבריו בחבישות, בפתיחת ורידים. מאז שהתגייס נהיה פריק של כושר הגופני. היה הולך לחדר הכושר בבסיס בשתיים בלילה והתאמן גם בקיבוץ ובשדרות. במשפחה דאגו כל כך לשלומו, חיכו שישתחרר. זה קרה באפריל 2023.
עוד על חייו האישיים
אחרי השחרור התלבט ענבר לאן פניו מועדות והחליט שהוא לא רוצה להתחייב לתפקיד שדורש שנים ארוכות. הוא התקבל להיות מאבטח בקצא"א באשקלון וכדי להיות קרוב יותר לעבוד עבר לגור אצל סבתו שמחה בשדרות. ערב לפני שנרצח ישב עם אמו וסיפר לה, שהוא חושב ללמוד רפואה, אבל חושש משבע שנות הלימוד. איילת אמרה לו שהוא בטוח יצליח.
ענבר היה אח גדול במלוא מובן המילה. מגונן ועוזר, בכל עניין. לו ולאחותו היו שיחות נפש – על זוגיות, על הצבא, על הכל. כשארבעת האחים היו בבית, הם אהבו לשחק יחד – קטאן, רמיקוב. והם גם אהבו לצאת יחד, לבאולינג, לפיקניק. איילת קראה לו "נסיך של אמא". "משפחת המלוכה" זו קבוצת הווטסאפ של המשפחה.
הוא תמיד היה מוקף חברים. מהקיבוץ, מהצבא. חתיך, איש של מסיבות, של מפגשים, שטרף את החיים. כבר בכיתה ג' היתה לו חברה. הוא היה ג'נטלמן שהקסים בנות. את יובל חברתו פגש לפני כשלושה חודשים ב"חומוס של טחינה" בשדרות במפגש של כמה חבר'ה שהכיר. הם גילו שיש להם קעקוע משותף, ומשם יצאה אהבה גדולה. הוא היה מיד לבן בית במשפחה של יובל במבועים. הם תכננו טיול לתאילנד.
ענבר מאוד אהב קעקועים. ביד ימין הופיע תאריך הלידה של סבא שלו שמעון ז״ל בספרות רומיות. והיו גם קעקועים של קוקוס, על שם הכיתה בקיבוץ, חייזר, חלליות, גולשת על סאפ, וגם סמל של ראפר שאהב. והוא רצה להוסיף עוד ועוד.
תאריך ונסיבות נפילתו
ב 7 באוקטובר 2023, אחרי משמרת של 12 שעות בעבודה, היה ענבר בבית של יובל. מיד כששמעו על מה שמתרחש באזור, ענבר אמר ליובל שהוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים והחליט לנסוע לקצא"א, להביא נשק ולחזור ולהגן על הבית בבארי. יובל התחננה שיישאר, אבל ענבר היה נחוש בדעתו ויצא לדרך. ב 7:34 בבוקר – כמעט באותה שעה שנפטר אביו גיל – נדם הטלפון של ענבר, על כביש 34 , ונדמו חייו.
כמילותיו של דויד גרוסמן: "מבטו רק נפקח / אך התחיל ללבלב – / רק ניתן לי ותכף נלקח".
על אצבעו ענד ענבר כמו תמיד את הטבעת השחורה של חבריו ושלו לסיירת.
רס"ב גיל בויום ז"ל, בן נתן ותמר, אח לירון שירי וליאור, בעלה של איילת ואביהם של ענבר ז"ל, עומר, ענוג, עדי.
ילדות ונעוריו
גיל נולד ב-6 בפברואר 1968 בקיבוץ מסילות שבעמק בית שאן.
באפריל 1973, כשגיל היה בן חמש, עברה משפחת בויום תאונת דרכים קשה, שבה נהרג נתן. כשתמר הכירה את אפרים, חבר בארי, עברה המשפחה לקיבוץ בדרום. שם נולד ליאור, אחיו למחצה של גיל. בארי הפך לביתו של גיל, למקום שבו נשא אישה, שבו גידל משפחה משלו לתפארת. למפעל חייו.
גיל, בן קבוצת "הדר", לא אהב ללמוד – אבל את השדות אהב מאוד. מגיל 16 עבד בגד"ש, בכותנה, בחיטה, בתפוח אדמה. שעות ארוכות על הטרקטור, רק הוא, השמיים בעיניים והמוזיקה באוזניים – המוזיקה היתה אהבה גדולה של גיל. בצעירותו היה די.ג'יי בפאב של הקיבוץ.
הוא שירת צבא בשריון, ולאחר השחרור, טס עם שי דוידי, חבר מהקיבוץ, לטיול בתאילנד. כשחזר התחיל לעבוד בגד"ש והתקדם להיות מנהל תפעול. גיל היה איש של אדמה, של רגבי השדות – ולמרות זאת, תמיד היו ידיו נקיות ומסודרות.
עוד על חייו האישיים
את איילת, ילידת שדרות, פגש ב 1998. היא גרה אז בתל אביב, ואביה, שעבד בבארי, תכנן את הכל וקלע בול. באירוע מימונה בבית הוריה של אילת, לשם נהגו להזמין חצי קיבוץ, התעקש האב לעשות ביניהם היכרות. החיוך המבויש של גיל ועיני התכלת הענקיות שלו תפסו את עיניה של איילת. חודש אחר כך הם כבר היו זוג. ניהלו שיחות טלפון מהרגע שהתעוררו בבוקר, ועד הפרידה הלילית בלילה טוב. עד מהרה הדרימה איילת בחזרה לשדרות, ובתוך זמן קצר הצטרפה אל גיל בבארי. הם התחתנו ביוני 1999. החינה נערכה בשדרות והחתונה התקיימה בבריכה של הקיבוץ. רבים מהאורחים קפצו למים עם הבגדים.
ושם השמחה רק התחילה. איילת וגיל רצו משפחה גדולה. הבן הבכור, ענבר ז"ל, נולד בשנת 2000. האבהות הטיסה את גיל לעננים, האושר שלו היה לקחת את ענבר לסיבוב על הטרקטור. בחג השבועות של 2003 נולד עומר. ענוג נולדה ב-2005 ועדי נולד ב-2007.
גיל היה אבא חם ומסור. הסלון של משפחת בויום שפע משחקים, צחוק ואושר. גיל היה מרכיב את הילדים על הגב כמו סוס. הם היו מתכרבלים איתו ובתוכו. האהבה שלו אליהם היתה טוטאלית.
גיל גם היה מסור מאוד לאמו ולחמותו. אמה של איילת אמרה שזכתה לבן נוסף. עם פטירת אביה של איילת לפני 15 שנה, אחיה ראו בגיל דמות אבהית.
ב-2005 עזב גיל את הגד"ש והתחיל לעבוד בדפוס בארי. לילד ולגבר שאהב שקט, שדות ומרחבים לקח קצת זמן להתרגל למפעל עם קירות ומכונות וגג, אבל גיל הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמקום. הוא התחיל מרצפת הייצור והתקדם עד לניהול האתר של max בדפוס בארי. גיל היה אהוב על העובדים והעובדות, מהקיבוץ ומבחוץ, בוס מתחשב ומקצועי. איש של שלום. לא הרים קול, ובכלל – לא היה איש של הרבה מילים. אבל כשהיה צריך להגיד – אמר. וכשאמר – הקשיבו.
גיל אהב לטייל, עם המשפחה ועם איילת, בארץ ובעולם. איילת הייתה חולמת וגיל היה מוציא את החלומות שלה לפועל. כך יצאו לטיול קרוונים משפחתי בפורטוגל. יחד עם איילת חלם שבפנסיה יקנו בית קטן בקפריסין מול הים. כשני אוהבי מוזיקה, אחד הדייטים הראשונים שלהם היה בהופעה של כוורת, וזה סימן את הבאות: ההופעות היו לשגרת בילוי בחייהם.
גיל אהב מאוד גאדג'טים, זה היה הכיף שלו, והיה "חולה חדשות". ידע לעדכן בכל ידיעה. עם שחרורו משירות מילואים הצטרף גיל לכיתת הכוננות בקיבוץ.
בשבוע האחרון לחייו גיל היה מאושר. המשפחה בילתה הרבה יחד. במהלך חול המועד סוכות לקח את כל המשפחה לפקוד את קבר אביו בקיבוץ מסילות. כשחזרו הביתה אמר לאיילת: "מילאתי את התפקיד שלי. אני את שלי עשיתי".
תאריך ונסיבות נפילתו
השכם בבוקר 7 באוקטובר 2023 היה גיל מוכן ומזומן לרכיבת האופניים השבועית עם ההרכב הקבוע – גיסו אילן וייס וחברו גל שרמק. ב-6:13 כתב לו אילן שהוא מוותר וגיל חזר לישון. בשש וחצי נכנס עם איילת ועדי לממ"ד. בעשרה לשבע הוקפץ לכיתת הכוננות. איילת ביקשה שלא ילך, אבל הוא אמר שהוא חייב. הוא עלה על האופניים ויצא להגן על הקיבוץ, על הבית שכה אהב. הוא נורה ומת מפצעיו בשעה 7:35. באותה עת נרצח בנו ענבר, במקום אחר.
גיל – "גילי" בפי אמו, "גילגול" בקרב חבריו, "מאמי" של איילת, "אבוש" של ענוג ו"אבא" בפיהם של שלושת בניו – דיבר במעט מילים, אבל אהב עם כל הלב. היה לו חיבוק גדול, עוטף ומשרה ביטחון. הוא היה בן זוג ואבא נדיב ואוהב – בכל לילה, עד הלילה האחרון, אמר לאיילת שהוא אוהב אותה.
גיל איננו, החיבוק של גיל איננו.
גיל ובנו ענבר לא היו חייבים לצאת מהממ"דים בשבת שבה פשטו המחבלים על בארי, אבל שניהם הרגישו שהם חייבים להילחם על הבית – ושניהם נפלו יחד באותה שעה, במקומות שונים. ליווינו את בני המשפחה השבורים, שנשארו מאחור, כשחזרו לראשונה לבית ההרוס. "כעסתי על אלוהים ואז ביקשתי ממנו סליחה, כי הם שם ואני רוצה שהוא ישמור עליהם"
איילת בויום, אשתו של גיל ואמא של ענבר שנרצחו בטבח בשבעה באוקטובר, שיחזרה בריאיון לכאן רשת ב את שעבר עליהם באותו היום, סיפרה על האנשים שהיו, ושיתפה: "כל בוקר אני מתעוררת לסיוט הזה. אומרים שהזמן מרפא – אבל אני ממש לא מרגישה את זה"
הבן שיצא לסייע להוריו בקיבוץ, הזוג שכבר הגיע לבאר שבע ואז חזר על עקבותיו, הצעירים שהסתתרו במיגונית, קרובי המשפחה שיצאו לדוג והקורבן הצעיר ביותר של 7 באוקטובר. יותר מ–250 מנרצחי השבת ההיא הצליחו להגיע לכביש אך לא לצאת ממנו
איילת בוים, תושבת בארי, איבדה בטבח ב-7.10 את בעלה גיל – חבר כיתת הכוננות בקיבוץ, ואת בנה הבכור ענבר שהיה בדרכו להגן על הקיבוץ. לפני כשבועיים היא חזרה ממסע בניו יורק כדי לספר את הסיפור שלהם: "זהו גורל מוזר ואכזר שהם נרצחו באותה שעה במקומות שונים".
מלאו פרטים וניצור קשר בהקדם
הורידו ברקוד להדפסה, ניתן להדפיס על כל דבר כדי לספק גישה מהירה לעמוד.
מומלץ לסרוק את הברקוד ולוודא שהוא עובד לפני הדפסתו
9 תגובות
כבר הרבה זמן שאני חושב מה לכתוב לכם, שלושה וחצי שבועות עברו מאז שנלקחתם מאיתנו ואני עדיין לא מעכל את זה.
אני רוצה לכתוב לכם ועליכם, שיכירו אתכם קצת יותר, איזה אנשים מדהימים הייתם וכמה השפעתם עליי אבל המילים לא יוצאות.
אבא, תמיד אמרו לי שאני כמוך, גם בחיצוניות וגם בפנימיות. למדתי ממך כל כך הרבה, מלרכוב על אופניים, לנהוג באוטו ועד ערכים וכבוד שלך ולאמא היה חשוב שיהיה לנו בבית. באותו הבוקר של יום שבת, מיד כשהודיעו על חדירה לקחת את הנשק והאפוד שלך ובלי להסס יצאת להגן עלינו. בדרך לנשקייה, על יד מרפאת השיניים ירו בך ואיבדת הכרה, במשך חצי שעה ניסו להחיות אותך אבל כבר היה מאוחר מדי.
ענבר, בשנים האחרונות מעט התרחקנו אבל תמיד הרגשתי שאתה מנסה להתקרב חזרה ושנהיה כמו פעם כשהיינו ילדים, כל הזמן ביחד, משחקים בשכונה עם ג׳ון ושלו או בסוני עם עדי. עצוב לי שהתרחקנו ולא זכיתי להיות קרוב אליך בזמן האחרון. ביום שישי עבדת משמרת לילה ובבוקר של שבת נסעת ליובל. מיד כשראית שיש חדירה, בלי לחשוב פעמיים יצאת לאשקלון להביא נשק מהעבודה ולבוא להגן עלינו, בדרך פגשו אותך השטנים ומשם לא חזרת.
גיל וענבר הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו. שניכם יצאתם להגן ושניכם נלקחתם מאיתנו בשעה 7:30, במקומות שונים אבל יחד.
כל פעם שמישהו סיפר עליכם משהו בשבעה אמרו שהייתם מדהימים, לא עשיתם רע לאף אחד ובכל מקום עשיתם הכי טוב שלכם. הרבה מהסיפורים עליכם אפילו לא הכרתי, אבל באף סיפור לא עשיתם רע לאדם.
זה לא יהיה אותו הדבר עכשיו בלעדיכם. מבטיח לשמור על אמא ענוג ועדי ולהנציח אתכם בכל דרך שאוכל, שמרו אחד על השני ועלינו מלמעלה, אוהב אתכם לתמיד.
גיל וענבר אהובים שלי
איך מסכמים חיים קצרים שנגדעו? חיים שלא מוצו עד תום, חיים עם הרבה חלומות לעתיד?
והעתיד? הוא מעורפל ולא ברור, נושא בתוכו הרבה עצב וכאב, אבל גם תקווה והודיה על מה שיש.
אהובים שלי, ענבר וגיל – דעו שאנחנו חושבים עליכם כל יום, כל רגע.. ואני מתנצלת על הרגעים שפחות.
מאז אותה שבת השבעה באוקטובר היום מתערבב עם הלילה, החלום עם המציאות והקושי חונק בגרון, שורף כל נקב בגוף.
אני מסתכלת על עומר, ענוג ועדי ומקבלת הרבה כוח מהם. הילדים הגיבורים שלנו ששרדו את התופת מאותה שבת הם נס, נס שקרה לנו.
אני מתבוננת בתמונות שלכם, גיל וענברי, והן כל כך חיות. אתם מלאי חיים, ואני לא תופסת את מה שקרה. מתפללת שעוד רגע תיכנסו בדלת, תבואו לתת נשיקה וחיבוק, נדבר, נשב סביב שולחן האוכל ונרקום תוכניות. במקום זה, ערכנו סעודה לזכרכם, וזה לא נתפס! קשה מנשוא…..
את מה שיש לי להגיד לכם אני כותבת לכם בווטסאפ, מקווה שאתם רואים וקוראים הכל. יש כל כך הרבה שאני רוצה לומר לכם, לזעוק אליכם…האם אתם שומעים? ואם כן, תנו לי סימן, ולו קטן, שאתם שומעים ורואים אותנו. רוצה לחלום עליכם, להרגיש אתכם…אבל מאותה השבת גם החלומות נלקחו ממני…
גיל וענבר, ענבר וגיל אהובים שלי. שמרו על עצמכם אי שם, ושמרו גם עלינו. דברו עם מי שצריך שיפעל גם להשבת שירי ונגה וכל החטופים בשלום. כל כך עצוב כאן ואנחנו מתפללים לניסים.
ענברי – תודה לך על עשרים ושתיים שנים ועשרה חודשים מאז שהפכת אותי לאמא.
גיל – תודה לך על עשרים וחמש שנים של אהבה וזוגיות מושלמת.
גיל וענבר אהובים שלי, אני מבטיחה לשמור על עומר, ענוג ועדי עד נשימתי האחרונה.
איילת אמא
כבר יבשו ענינו מדמעות, והפיות נותרו אילמים.
ואיך זה כך פתאום שהחיים הם נגמרים??
רק רגעים מכילים את הנצח, בלי חיבוק אחרון,
ואתם נר לזיכרון.
גיל אהוב שלנו
7:00 בבוקר יום שבת, עת שחזרת ממשמרת לילה ורק שמעת את הידיעה, מיד קפצת!
לא היססת!! יצאת במהרה במטרה אחת ויחידה להן על המשפחה וכל זה על דעתך עצמך.
אתה ואבא יצאתם שניכם ממקומות שונים למשימה.
ומי שיער ומי תיאר?? קרה דבר הנורא מכל
לא שבתם אלינו ונדם הקול.
נרצחתם ע"י בני עוולה שפלים, ארורים, פחדנים, נתעבים.
ואנחנו, כולנו נותרנו חסרי אונים, שבורי לב ואין נחמה לכאב.
גיל – טוהר מידותיך, אהבתך, מסירותך, וצניעותך. יהיו נר לרגלנו…
השארת חותם בלבנו שלא יישכח לעולם – תכול עיניך היפות והטובות, הדאגה לכולנו, האכפתיות האין סופית, ואת דרכך המיוחדת והשקטה להגיע ללב כולם.
ענברי – אבן יקרה מפז – בחור רגיל ומיוחד, לנצח נזכור את עיניך הכחולות היפות והלב הטוב, לב של זהב.
לא מזמן סיימת את שירותך הצבאי כלוחם סיירת גולני, פייטר אמיתי.
ידעת לתת לכל אחת ואחד את המקום והכבוד הראוי לו, דאגת והיית לכולם חבר מגדול ועד קטן.
אתם, מלח הארץ!!
מלאכים גיבורים שלנו, מה נעשה? איך ממשיכים מכאן? איך נשב סביב שולחן?
מלא שאלות, ים של דמעות, ולנו נגוזו כל החלומות.
ליבנו מנופץ אך יחד עם זאת נאסוף את השברים כדי לחזק את אהוביכם איילת והילדים: עומר, ענוג, ועדי שאלוהים ישמור לנו עליהם מכל משמר
אנו מבטיחים שנמשיך לדאוג להם כפי שאתם דאגתם, נהיה מאוחדים ואוהבים.
ואתם תשמרו אחד על השני
מתגעגעים אליכם אהובים
נוחו על משכבכם בשלום חבוקים ושלמים
ענברי וגיל היקרים,
שכנים אהובים מתגעגעים אליכם😢
אתם חסרים לנו מאוד מאוד!
יהי זכרכם ברוך!
(מצורף ציור שצירה הדס)
ענבר,
חברנו, אחינו, אחינו לנשק.
"לכל מקום שנרצה בכל דרך שנבחר",
זהו המוט שליווה אותנו במשך כל השירות. המשפט המייחד את סיירת גולני.
אך ההמשך הלא מוכר של המשפט הוא "בעבור כל מחיר שנצטרך לשלם".
בשבת שעברה, אנחנו שילמנו את המחיר הזה.
מחיר הדמים של ההתיישבות בעוטף עזה וביישובי מגן ישראל.
מחיר הדמים של ההתיישבות בארץ ישראל.
מחיר הדמים של להיות יהודי, ישראלי, ציוני.
תפקידו של ענבר בצוות היה חובש. אחראי לחבוש את הפצעים המדממים והחתכים השותתים.
אך מעבר לזה, ענבר גם ניחן ביכולת לרפא את הלבבות השבורים והפנים הנפולות.
חבר שדואג, שואל, מתעניין, מדבר ומתייצב לצידך בעת הצורך.
בעל לב רגיש ועיניים טובות ותכולות.
חובש צריך להיות בן אדם שאתה יודע שיעשה הכל בשבילך וענבר-היה כזה.
והיום, ליבנו פצוע ושותת דם, בלי ענבר שלנו.
שלמה המלך, החכם באדם אמר במגילת קהלת "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ואת רקוד".
"עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום"
היום אנו בוכים וסופדים, אך לא עוד.
אל לנו לשקוע באבל ובחורבן כי אם להביט הלאה, אל המלחמה הקריבה ובאה, בה ענבר לא יהיה איתנו אך זיכרונו ורוחו יפיחו בנו כח.
לפני חצי שנה טיילתי עם ענבר בקיבוץ בארי, בו חי וגדל. פסענו בשבילי הקיבוץ ובשדות הירוקים הסובבים אותו.
"שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף",
שדות הפלחה שהפכו לשדות קרב.
"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב.
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט, אך החיטה צומחת שוב".
מעיין הוא מקור מים חיים הנובע בטבעיות.
בור, אוגר בתוכו את מי הגשמים.
והבאר, האדם חופר אותה על מנת לדלות מים חיים מעומק הקרקע.
" אדם יסודו מעפר וסופו לעפר". האדם כאדמה. כשם שלזכות במים חיים אנו נדרשים לחצוב במעמקי הקרקע
כך גם אנו, נדרשים לחצוב בתוכנו ולשאוב תעצומות נפש להמשך. המשך הלחימה, המשך ההתיישבות בבארי, בעוטף עזה ובשאר חלקי ארצנו.
נקמתנו-תקומתנו, תהא רק כאשר חבל ארץ זה יפרח וישגשג.
אנו חברי הצוות של ענבר, צוות פרייבך,
נעמיק שורשים בארץ, כמו העץ בעל השורשים העמוקים המסמל את חטיבת גולני.
נחייה את האדמה, שצבעה כצבע הכומתה שלראשנו ובכך שנבטיח שמותם של ענבר, גיל, כל חברי קיבוץ בארי שנהרגו ושאר הרוגי המלחמה לא יהיה לשווא, כי אם כחלק מהמערכה על תקומת עם ישראל בארץ ישראל.
ענבר, אחי, אנו מבקשים ממך סליחה אם פגענו בך ומוחלים לך אם אולי בלי כוונה פגעת בנו.
שמור עלינו מלמעלה.
נמשיך ללוות את המשפחה. משפחתך היא משפחתנו.
אוהבים לעד, צוות פרייבך.
היי איילת 🤍
אנחנו רותי ולילך , היינו יחד עם ענבר בקורס חופלים בצבא, בדיוק יוצאות מבית העלמין ולא רצינו להכביד אבל היה לנו חשוב לכתוב לך ולהגיד לך כמה הבן שלך היה ילד מיוחד שבזמן כל כך קצר של שבועיים זכינו להכיר נשמה גדולה שפשוט הכניס כל כך הרבה אור בתקופה הזו וגם אחריה.
היה לנו חשוב להגיע ולחלוק לו ולגיל כבוד אחרון.
ענבר תמיד יהיה בליבנו עם החיוך המדבק ונשתדל תמיד להנציח אותו
שולחות חיזוקים ותנחומים!
תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים 💔
גיל,
זכיתי להיות לצידך כמעט 10 שנים יחד בכיתת הכוננות, ב- 3 השנים האחרונות היה לי הכבוד לעבוד איתך צמוד בלשכת האשראי של max בדפוס. היית איש עבודה חרוץ ושקט, דוגמא ומופת לכולנו.
אין אדם שלא נגעת בו בנועם שלך, בחיוך הטוב, במבט העדין, בכנות, בשקט ובענווה האופייניים לך כל כך. נדירות הפעמים שהתלוננת, שביקשת או דרשת דבר.
ניהלת צוות עובדים שהלך איתך באש ובמים בזכות האופי שלך. הניהול שלך תמיד היה ניהול של דוגמא אישית ועבודה כתף אל כתף. לא רצית לעשות משובים לעובדים, אמרת לי שאתה עובד עם האנשים ולא רוצה להרגיש מעל, אלא חלק מכולם.
לא פספסת מעולם אימון בכיתת כוננות, התנדבת גם כשסיימת את חובת המילואים שלך. תמיד היית האדם השקול והרציני שבחבורה.
כאיש משפחה מסור, היית מודל עבורי. תמיד ליוות ולקחת את הילדים לכל מקום. טיסות ובילויים משפחתיים בארץ ובעולם בכל הזדמנות, ודאגה מעוררת השתאות ללכידות המשפחתית היו לחם חוקך.
באותו בוקר ארור שהוקפצנו, כששמעתי יריות בקיבוץ והייתי לבד בסריקות, ראיתי אותך מגיע לכיווני עם האופניים בעלייה ומיד נרגעתי. לעולם לא אשכח את המבט הטוב שלך, רגע לפני הסוף הנורא.
מתקשה להאמין שאני כותב עליך בלשון עבר, אוהב אותך כלכך ומתגעגע חבר יקר.
יאיר
ענברי שלי
אהוב שלי
עם העיניים הכחולות היפות ביותר בעולם
הטובות ביותר
כל דקה שעברה מהרגע שיצאת ממני
אילצה אותי להתמודד עם הפחד
הכי גדול שלי
אני מתגעגעת לנוכחות שלך לידי, היית חוזר ממשמרת לילה ומתגנב אליי למיטה
ומאז כל לילה אני שוכבת בצד שלך, מחכה לך
אני מחפשת את היד שלך, את החיבוק
אני לא אשכח אותך אהוב ליבי
לא אשכח את כל מה שנתת לי, היית לי לבית
הנשימות שלך השרו עליי אוירת ביטחון
בין הידיים שלך הרגשתי הכי אהובה, הכי בטוחה, הכי מוקפת
אני לבד ענברי, לבד בלעדייך
החיים לעולם לא יהיו אותם חיים
אני לא מורידה את החולצות שלך ממני, מנסה לחקות את העור שלך- לחיות אותך רק עוד קצת
תודה על הזכות לאהוב אותך, לאהוב איתך
ללמוד איתך, לגדול איתך, לבכות איתך, לשמוח איתך,
לכעוס איתך, להתרגש איתך, להרגיש איתך
תודה שהכנסת לי אור, עצום ובוהק
לתוך החיים
מלאך שלי היית לי להוכחה
גרמת ללב שלי להפתח, הסכמתי לעצמי לאהוב באמת, חזק חזק
תודה שהיתה לי הזכות לחיות לצידך בחודשים האחרונים, לא עברה דקה שלא היינו ביחד
תודה על הפרפרים בבטן, תודה על הפרחים בחג, תודה על הנשיקות הקטנות על הראש לפני השינה, תודה על כל חלק בך שנתבע בי, אתה היום והלילה שלי
עברו שבוע ושלושה ימים
ואני עדיין מחכה לך ולא מאמינה
לא מאמינה שלא אראה אותך שוב
אהובי, עם העיניים הכחולות היפות ביותר בעולם
עם החיוך המתוק ביותר והנפש החזקה ביותר
אהבת נפשי
תודה על החברות, על ההקשבה, על התמיכה, על החיזוק, על האהבה, על הצחוק
אני חושבת עליך, המוח שלי מלא כולו בך ענברי שלי
אני אוהבת אותך; כמו שלא אהבתי מעולם
אני מרגישה אותך
אתה הולך איתי ענברי
מרגישה אותך בתוך הגוף
לא מסוגלת להפרד ממך אהוב שלי
תשמור עלי
אני מבטיחה לעשות אותך גאה אהובי
אני מבטיחה לשמור על אמא
לשמור על עומר ענוג ועדי
אני אוהבת אותך
לא אפסיק לאהוב
לתמיד
לא מאמין שאני כותב לך, אבל לצערנו הנורא זה קורה, לא יודע עדיין אם אהיה מסוגל לעמוד מול כולם ולהקריא את ההודעה הזו שאני שולח לך, אבל בא לי נורא לכתוב לך. הייתי מדריך בר מצווה שלך, עבדנו יחד בפלחה, עבדנו 6 שנים יחד בכרטיסים ותמיד תמיד ידעתי שיש על מי לסמוך, בכל פגישה טכנית ובהתנהלות מול מקס ברור שהיית חייב להיות נוכח בשביל לוודא שהדברים יהיו נכונים לעבודה ולדרך העבודה שבה זה מתבצע. עשרות אנשים טובים עבדו תחתיך במחלקה במהלך כל השנים, המון קולגות בדפוס מולם התנהלת , המון ספקים, מקס אחד, ואני לא מכיר אחד שלא אהב אותך, תמיד בנעימות , ברוגע בדיסקרטיות ובשקט שלא יאמן, העיקר שיהיה במקצועיות ובכבוד הדדי, אם הגעת אליי עם בעייה כלשהי, זה תמיד היה לאחר שבחנת את כל האופציות וביקשת שאנבח. תדע לך שהכי סמכתי עלייך בעולם, ואתה תותח על. מצטער שלא הצלחתי להביא לך אננסים באותו היום שירד גשם, וגם בעניין האוכמניות פישלתי, אבל מבטיח להביא לך ברגע שיהיו.
אנחנו ביום אחד ארוך שמשום מה הוא נמשך כבר 249 שעות שלא נגמרות , שברון לב אחד ענק ועצב בלתי נתפס. אנחנו יודעים שימים קשים מאוד לפנינו , אבל אנחנו אריות ואני מבטיח לך שנעשה הכל בשביל שנחזור לחייך ונשמור על איילת והילדים. אשלח לך בקרוב הזמנה לטיול אופניים שאני מארגן לכבוד יום הולדת 80 של אבא רוני,אבל אל תגלה לו כי זו הפתעה, תמסור לו רק שנולדה לו נינה ביום רביעי וקוראים לה רוני ,שאני אוהב אותו ותן לו חיבוק. תחסר לנו המון ,
אוהב אותך. יובל