מאיר גויס לצה"ל ב- 1969 וצוות לחיל האוויר,
הוא השתלם בקורס חובשים והיה לחובש מוטס שהציל את חייהם של חיילים רבים שנפגעו בקרבות בהם גם מלחמת יום הכיפורים.
הוא היה מדור חלוצי ומקימי היחידה 669.
מאיר נפל בתאונת מסוק בדרכו לחילוץ פצועים והרוגים מחטיבת הצנחנים ביום שבת ה' באייר תשל"ד (יום העצמאות ה- 26 של מדינת ישראל).
השנה 50 שנה לאחר האסון הנורא ב- 21 לדצמבר נסגר מעגל עם החזרת חלקים של המסוק שהתרסק על ידי צוות לוחמים של שלדג.

הם לא ציוו לנו במותם את החיים, הם לא ציוו דבר,
הם לא נפלו בלב שלם, מי במוות יבחר?
הם לא ביקשו שקופית בכיכר העיר,
הם לא רצו שאת שמם יישא תינוק זעיר,
הם לא חלמו להישאר צעירים לנצח,
הם רצו להתבגר, להזדקן, להרוויח כל קמט במצח,
הם לא היו קלים מנשרים ולא גיבורים מאריות,
הם חשבו שמלחמה זה מקסימום מלחמת כריות,
הם לא ביקשו למות על קידוש השם, רצו לחיות לקודשו יותר,
הם רצו לשוב לקידוש בשולחן השבת, לקוות לטוב  ולא לוותר,
הם לא האמינו שבמותם יקרבו את השלום או את הגאולה,
הם לא חשבו שעל כתפיהם מוטל גורל המדינה כולה,
הם לא רצו להיות נושא לסרט או לשיר,
הם לא רצו להיות אותיות ברזל על קיר,
הם לא ביקשו נס ואבוקה,
לא רצו פרסום בערוץ 33 לרבע דקה,
הם לא חלמו שיקימו על שמם גן, ספריה, כיכר או בית ספר,
הם לא רצו אזכרות צבאיות עם המון אמרי שפר,
הם לא ביקשו שירכינו לכבודם את הדגל,
ששמם יתנוסס על בגדי כדורגל,
הם לא רצו לעזוב את העולם,
הם רצו להתמודד עם החיים כמו כולם,
הם לא האמינו שדווקא להם ייגמר המזל,
שיש באמת כזה דבר גזירת גורל,
הם רצו לחזור, שקטים וצנועים,
רצו לשוב לחייך לחיים,
לא לשאת במותם אל מול פני אויב,
את כאבו של העם הזה, חתיכת כאב,
הם לא בחרו בגבורה,
הם באו והלכו מאהבה,
הם לא ביקשו תודה, לא טקסי זיכרון,
הם קיוו שההרוג שלפניהם היה ההרוג האחרון.

אילן אוסטפלד