13 Responses

1. יום השלושים
   (ה' באלול תשע"ג)
   תמרי שלנו

   ואני אישך, חשבתי לתומי שאת רק שלי, מה רבים, המונים מרחבי הארץ ומהקיבוץ באו לבקרנו במהלך החודש האחרון, שלא נדבר על שיחות הטלפון אותן קיימנו ובהם סופר על אישיותך המדהימה, חריצותך, חוכמתך, על האופטימיות שהקרנת תמיד סביבך לכל אורך חייך ובמיוחד על היותך בן אדם.
   אני מביט אחורה באהבה שאינה נגמרת, בזוגיות מדהימה לאורך עשרות בשנים, בהקמת משפחתינו, אותה חינכת ביד רמה, אוהבת, מפרגנת ואף דורשת, במילוי תפקידך כמורה ומחנכת לדורות רבים של תלמידים, כמנהלת החינוך בניר דוד וגיוסנו בשיקום בתי הילדים, כאקונומית מצליחה, תפקיד שמילאת עד ההפרטה בחדה"א, טיפול לימוד וטיפוח דורות רכים ורבים של פעוטונים, ילדי גן, וביה"ס רימון לאורך שנים וגם במשק החי של ניר דוד, כאשר ילדי בית שקד מברכים אותי לשלום וחוזרים ואומרים ש"תמרי בלב שלנו".
   תמרי שלי, אני מבטיח להיות חזק, לטפל ולטפח את משפחתינו היפה ולקיים את הבטחתי אלייך, יקרה שלנו
   את תמיד איתנו
   יגאל

   

2. אמא יקרה ואהובה שלי
   את לא כאן ואת בכל מקום, את בכל צעד שעשיתי בחיי ובכל מה ומי שאני.
   היית לי אמא למופת, אמא אוהבת, אמא חזקה ורגישה עם התמסרות אין קץ.
   את נטעת בי את הידיעה והביטחון שתמיד תהיי שם לצידי ובשבילי, בכל דרך שאבחר ללכת בה.
   את ואבא בניתם לנו בית שמח עם יסודות חזקים שאת היית הלב הפועם בעומקם.
   היית ועודך בית שהולך איתי בלב, מורה לי את הדרך ומהווה לי דוגמא והשראה כאב וכבן זוג אוהב.

   לפני יומיים נפרדנו.
   בכל הדרך הארוכה שהתמודדת עם הסרטן, לא האמנתי שנגיע לרגע הזה.
   אני עדיין לא מבין איך כל זה קרה ומחפש אותך כל הזמן ברגעים הקטנים.
   בחודש האחרון נלחמנו יחד לשנות את רוע הגזירה, הייתה בי אמונה שלמה שנצליח, אמא.
   עם כל הכאב והקושי אני יודע שבחודש הזה עטפנו אותך בהמון רגש, אהבה והודיה על מי שהיית עבור כולנו. עשית זאת באצילות ובגבורה מעוררת השראה.
   אנחנו עדיין הלומים. יהל ונטע שכל כך אהבת מרגישים את חסרונך ומתגעגעים המון.
   כשסיפרנו ליהל הוא אמר לי:
   אבל אבא, אחרי הרבה זמן, שסבתא תבריא, אז אתם תעשו את כל מה שהייתם צריכים ועוד לא הספקתם ואז היא תחזור. נכון?
   אני רוצה שסבתא לשחק איתי עכשיו.
   הוא לא מבין איך את יכולה להיות גם בלב שלו וגם בלב של נטע ושל אוריה ומעין כי את רק אחת.
   הוא כל כך חכם ושואל שאלות טהורות של כאב וגעגוע. הם כלכך אהבו אותך – אמא, את היית להם אמא שניה.
   אני מבטיח לך אמא אני אספר להם עלייך תמיד.

   אני מנסה להתפייס עם המציאות החדשה ולהודות על כל השנים שהיית איתנו.
   אני אוהב אותך מאוד – אמא יקרה שלי.
   יניב

   

3. אמא שלי,
   אני אוהבת אותך כלכך.
   אני כל הזמן מבינה שאני בכלל לא מבינה עד כמה אני אתגעגע אלייך, כי אין אמא כמוך!!!
   קסומה ונפלאה וכל יכולה.
   את כל כך נוכחת בחיי. בכל יום כמעט היית באה, עוברת בביתי כרוח סערה, רואה מה צריך ונכנסת לפעולה, מסדרת, מארגנת או חוטפת את מעין ואוריה, והכל בפשטות, במהירות בשמחה.
   לפעמים היית יושבת איתי, שואלת אותי שאלות שמעבירות אותי על דעתי, מתייעצת, מספרת, מקשיבה ומייעצת. שום דבר שקרה לי לא היה אמיתי עד שלא סיפרתי עליו לאמא שלי. כי אין אמא כמוך!
   ובטח ובטח שאין סבתא כמוך! מיוחדת, מדהימה, מלאה באהבה, בזכותך הילד שלי כל כך אוהב חיות, איך הוא בשמחה נפרד מאמא ויוצא להרפתקאות, כמעט כל יום בחייהם הם ראו את סבתא תמרי שלהם. כל כך הם אוהבים אותך ואת אותם, כי אין סבתא כמוך בכל העולם.
   רק לחשוב עלייך הייתי צריכה ומיד היית מופיעה, יודעת אם לחבק אותי או ללטף לי את הראש, להצמיד לחיים עם מכווץ, או לתת נשיקה קטנה מלאת כוונה, ללטף לי את הלחי עם היד הרכה שלך או לאחוז בכתפי עם היד החזקה שלך… כל מיני סודות שרק אנחנו מכירות, אני ואת! שתי הבנות של משפחת בן גיאת.
   לא יודעת עכשיו מה לעשות, לא יודעת איך בכלל זה יכול להיות, רצינו לנסוע להודו רק שתינו, לאפריקה עם מעין ואוריה, לאנשהו כל המשפחה, ועכשיו אני רק רוצה עוד חיבוק אחד ונשיקה.
   אוהבת עינב

   

4. אמא
   את האשה הכי חזקה ואמיצה שאני מכיר, רק עכשיו נגלה לעיני שאת תמיד ידעת ועדיין אני לא באמת הקשבתי לך. לא באמת עשיתי מאמץ לצאת מהדפוס המוכר שלי במשבצת אמא – בן ולשמוע את דברייך כראוי לבן אדם שלם ער ונוכח. תמיד אמרתי "אמא אל תדאגי" או משהו בסגנון. אני מבקש סליחה אמא יפה שלי.
   כמה חבל ועצוב שהלכת בטרם עת, אני מרגיש צער ועצב עמוק על חוויות שלא נזכה לחלוק ולהעביר יחדיו בעתיד. שלא אראה את פנייך המחייכות כשאתחתן או את התרגשותך הכנה במפגש עם ילדיי.
   לזכות לראות אותך היה נחת בלב וזיק שובב וצעיר בעינייך הצוחקות.
   אמא אני בוחר בחיים כמו שאף פעם עוד לא העזתי לבחור. אני רואה עכשיו כמה מיוחדים הם ועם זאת כה שבריריים.
   נגעת בחים רבים מספור בכנות ובאהבה ובחום כה רב שכעת החלל נותר ריק וחסר והבית גדול ושקט מדי בלעדייך אמא יקרה שלי.
   היתה לי זכות עצומה לחוות אותך כאמא ולקבל ממך כלכך הרבה ועכשיו, כשתורי לתת, את הלכת לעולמך.
   מי ייתן ותשמרי עלינו ממעל ושנשוב להיפגש באחד הנצחים.
   אני אוהב אותך אמא
   שלך נעם

   

5. אמא
   כל מה שהנני היום זה בזכותך…
   נתת לי כלכך הרבה השראה לחיים, אורך רוח איתן ואהבה מיוחדת לאמא אדמה.
   היה לי מאוד מיוחד הקשר שלנו מאז הילדות המוקדמת. נסענו הרבה עם אבא באוטו וגם באוטובוסים בכל הארץ כדי למצוא לי מזור ולו הכי קטן אצל כל מיני רופאים וסוגיהם.
   היום אני יודע שזה בעיקר נבע מפחד ומהימנעות פשוט להרגיש אותו.
   אני משחרר ומשתחרר מאתגרים אלו ובוחר להיות בריא אוהב ובוטח בחיים היפים שלי, חיים שרק את יכולת לתת לי עם כזו כמות אהבה כיף וסקרנות, תמיד עם יוזמה טהורה לעזור יחד עם צניעות נעימה שאפשרה לך להישאר עם רגלייך היציבות על הקרקע ולהמשיך קדימה בכל מצב.
   היה לי הכי כיף ללכת לישון עם ה"חלש בגב" כל לילה, להתפנק רק עוד קצת בחיבוק האוהב שלך, להיות אחד מני רבים מתלמידייך, להרגיש את המבט האוהב והדואג שלך גם במסובך בתרגילי האקרובטיקה על הדשא מחוץ לבית.
   להיכנס למשק וכל פעם מחדש להתלהב ולראות איזה גן עדן קטן ומדהים את ואבא יוצרים יחדיו.
   איזו משפחה אדירה יצרת עם אבא, או כמו שהוא אומר בגאווה "משפחה לתפארת" ואני מסכים איתו.
   נעם

   

6. תמרי יקרה לי
   אני יושבת כאן לידך, שומעת את נשימותייך ומסרבת לקלוט שכנראה הסוף קרוב.
   אני מודה, יש בי חלק, שעדיין מקווה ומתעקש שתיכף ממש הדברים יתהפכו וישתנו, שתפקחי את עינייך, תסתכלי עליי במבט אוהב ותגידי כמו שאמרת לי לא פעם – חוה, למה העיניים שלך עצובות? הכל יהיה בסדר אנחנו ננצח, לא?
   הרי לא חשוב באיזו דרך את ויגאל בחרתם להחלים, תמיד היית חדורת מוטיבציה ואמונה שתבריאי, שתנצחי ושתזכי לראות עוד הרבה נכדים.
   בסוף ימיך, את ויגאל בחרתם בדרך שבוחרים בה נדירים, דרך שלא לכולם יש את התעוזה והאומץ לבחור בה וללכת כנגד הזרם, בעיקר כשסיכוייך לא היו לטובתנו. אני מורידה בפנייך את הכובע וגאה להיות כלתך.
   אמרתי לך את זה אין ספור פעמים בחייך, ואומר גם כאן – את היית סבתא מופלאה שאין שנייה לה.
   את בטח זוכרת כמה חיכיתי לביקורים השבועיים שלך ושל יגאל, הבאתם איתכם כל כך הרבה אור לתוך חיינו וביתנו.
   ליהל ונטע ילדיי האהובים, יש את הזכות להיות נכדייך. הרי את יודעת כמה הם קשורים אלייך ואוהבים אותך. באיזו סבלנו אין קץ היית מבלה איתם ימים שלמים.
   אני יודעת שבשנים שהיית להם סבתא נתת להם צידה משובחת לחיים שלמים ועל כך אהיה אסירת תודה לך עד אחרית ימיי.
   אני כואבת עמוקות שאת נפרדת מאיתנו בחטף, הרי עשינו אותך לסבתא, רק לפני ארבע שנים, סבתא צעירה כל כך…
   וזה אינו נתפס בעיניי שיהיו לנו עוד ילדים שלא יזכו לראות את הסבתא המיוחדת והנדירה הזו.
   יהל נכדך הבכור דואג, הוא אמר שסבא חייב שיהיה מישהו לידו גם ביום וגם בלילה ושסבא לא יכול להישאר לבד.
   תמרי – אני בטוחה שאת תלווי אותנו גם מלמעלה ואני מבקשת ממך בקשה אחת תשמרי לנו על סבא יגאל שלנו אנחנו זקוקים לו חזק ושמח. וכמו שאמרתי לך רגע לפני, אנחנו מבטיחים להקיף אותו באהבה טנכדים. אנא שמרי עלינו.
   חוה

   

7. כמעט מדי יום, בשעה שלוש וקצת, הטלפון בבית שקד היה מצלצל. על הקו היתה תמרי, שבקולה החם והמחויך הודיעה: משק הילדים פתוח!
   בתוך שניות, כל ילדי הבית היו נשאבים החוצה ורצים בשמחה למשק הילדים. אחד רץ לתוכי שלו, שני רץ לאוגר הסיבירי, שלישי רץ להאכיל את הטלה החדש… כל אחד מצא שם את מקומו ולכל אחד ואחת היה מקום בלב של תמרי.
   בדרכה השקטה והמיוחדת, הצליחה תמרי לכבוש את העקשנים שבילדים. גם את הילדה ששונאת להתלכלך ואת הילד שבא לו להקיא מהריח…
   תמרי גרמה לכולם לאהוב חיות, לאהוב טבע ולאהוב אדם.
   היא הכניסה שקט בליבותיהם של ילדים חסרי שקט, הכניסה סדר בהתנהלותם של ילדים חסרי סדר, והכניסה רוך בילדים נוקשים.מכל אלה נהנינו בהמשך לפעילויות בבית שקד.
   בחודשים האחרונים, חסרונה של תמרי הורגש יותר ויותר, והתקשינו מאוד למלא את החלל שנוצר בסדר היום שלנו בשעה שלוש וקצת…
   כולנו נרגיש בחסרונה של תמר, וכבר מתגעגעים.
   יהי זכרה ברוך
   ילדי בית שקד והצוות.

   

8. כתבה: אסתי גינת (בת דודתה)

   תמרי של רינה וזבון והאחים
   תמרי של יגאל
   תמרי של עינב, יניב, נעם, אבנר ויוני
   תמרי של הנכדים והמשפחה
   תמרי של ניר דוד : החברים, הילדים, התלמידים, החיות, התפקידים
   תמרילי שלי – הבת דודה הכי הכי שלי!
   תמרי שגדלה בבית בו לקום לעבודה לפני הנץ החמה היה ערך! חריצות, יושר, טוב לב ונדיבות היו המסד. הנתינה לזולת, המעורבות והאכפתיות היו הקירות!
   והגג – היה אי שם בשמים – השמיים היו הגבול!!! וכל מי שנגעת בו בורך ויודע על כוחות הטוב שהיו בך. איכויות כאלה באדם אחד זו מתת!! ואת בצניעותך פשוט המשכת להעניק, לשמח, לחבק ולחבר.
   היה לך חיבור מאוד חזק ושורשי עם האדמה.
   בבית של דודה רינה וזבון היה צילום של שדה שיבולים מזהיב וכד עם שיבולים גבוהות בפינה ועל קברם יגאל שדמי העמיד מחרשה.

   גם השם תמר – מן הסתם ניתן לך על עצי התמרים שנטועים כאן בניר דוד ושניים כאלה עמדו זקופים ומיתמרים ליד בית ההורים והיינו יושבים בצילם ואוכלים את פירות הדבש המתוקים שלהם.

   החיבור החזק בשורשים לאדמה ולטבע גרם לך לאהבת המקום ואהבת האדם ולכן מילות השיר שכתבה דורית צמרת מרגשות אותי כל כך, הן כמו נכתבו על הבית והעמק שלך:
   "שדות שפוכים הרחק, ואופק עד סף
   וחרובים וזית וגלבוע
   ואל ערבו העמק נאסף
   ביופי שעוד לא היה כמוהו"

   יופי המקום הזה ויופיך תמרי כאדם יוסיפו וילוו אותי באשר אלך – כל ימי!

   אסתי

   

9. כתבה: אסתי גינת (בת דודתה), ליום השנה

   "אסוף את המעשים
   את המילים והאותות
   כמו יבול ברכה כבד משאת
   אסוף את הפריחה
   אשר גמלה לזיכרונות
   של קיץ שחלף בטרם עת"

   מאז הקיץ האחרון שחלף ואת נעלמת לנו בטרם עת –
   אני אוספת – – –
   אוספת את המעשים הרבים והטובים שלך
   אוספת את המילים שאמרנו – כשהיינו ילדות, נערות, אמהות וסבתות
   אוספת את כל הזכרונות הרבים רבים כל כך וכל אלה הופכים לזר של פריחה!! זר ענק עם מראות, ריחות, צבעים, יופי, צחוקים ובכי.
   תמרי – כל כך עצוב לאסוף יופי שכזה שחלף בקיץ – בטרם עת!!!

   

10. כתבה: עדה תומר (בת דודתה) 14.07.13

    נוסעים לתמרי!
    עד לפני מספר שנים היינו אומרים תמיד – נוסעים לרינה? לפני כשלוש שנים – אולי יותר? לקחת תמרי את המקל של מירוץ השליחים- הנקרא "ביקור בתל עמל" ומאז אנחנו מתכננים תמיד "נוסעים לתמרי".
    כל שנה בפסח ובחופש הגדול היינו מגיעים לתל עמל. זהו שיא האושר – העוגיות של רינה, שרב בבקרים ורוח שנכנסת אחה"צ ואז מוציאים את הכיסאות לדשא, לשחות באסי, ללמוד לרכב על אופניים, לאכול רימונים עם סוכר שרינה שמה במקרר… ותמרי ויגאל (אמירי היה קטן…) איתנו והשמיים הם הגבול.
    באופן טבעי כל כך לקחת על עצמך את המשימה המסורתית של רינה של אירוח מכל הלב. תמיד אפשר לבוא. תמיד הדלת פתוחה ותמיד יש משהו חדש להראות ולהתגאות בו בבית שעל שפת האסי.
    ויש מספיק מקום לכולם ומספיק אהבה לכולם. רק בואו!
    אבוי לנו – לא מספיק קיימנו את ההבטחה הזו, חשבנו שיש עוד כל כך הרבה שנים לפנינו.
    תמרי, אדם ללא מרירות. שמחה במה שיש, רואה את הטוב שבאדם.
    תמרי, ילדת שמש שכמוך!
    ניבטת אליי מצילומים ישנים ילדה חייכנית, אהובה ומחובקת. מכאן מהיסודות האלו צמחת להיות אישה ואם, אוהבת אדם וכל חי ואהובה על כולם.

    תמרי, ילדת טבע, מילדי השמש!
    כל הטבע מרכין ראש לפניך ובוכה על לכתך – הקנגורואים בגן גורו, החיות במשק החי, חיות המחמד שהבאת לכיתות, הכלב הנצחי בבית.
    איפה תמרי?
    מי יטפל וידאג ויחשוב בחום המעלף של הקיץ ובקור החורפי ללכת לבדוק אם יש אוכל ומים והאם הכלוב בטוח ומוגן.
    איפה תמרי?
    ואנחנו שכל כך אהבנו אותך לא מאמינים. ממאנים לקבל מחפשים תשובה לשאלות כה רבות.

    שקט כל כך עכשיו.
    מאבק ארוך הסתיים.
    נוחי בשלום באדמת המקום שכל כך אהבת.

    עדה

    

11. כתבה: צילי פרי
    תמרי, חברת ילדותי
    היית ילדת קיבוץ, ומי שגדל כך יודע מה זה אומר עליך ועלינו, גדלנו יחד בקבוצת סנונית וכמו רוב בני הקבוצה השם נגמר בי' (תמרי כמו יעלי, מודי, ציפי, מיכלי, עמרמי, שמואלי, דובי, אמנוני ועוד) אנחנו היינו מהשישייה הצעירה של הקבוצה. נולדנו בהפרש של 12 שעות, אני בערב שבת ואת למחרת בשבת בבוקר, בין ההורים שלנו היו קשרים טובים של חבורה מדור המייסדים. כל שנה ידענו וזכרנו טוב את יום ההולדת של חברתה. זוכרת שישנו בשישיה בחדר אחד – שש מיטות! באיזשהו שלב עזבת אותנו עם משפחתך ועברתם לשער העמקים. היה לך קשה המעבר הזה. אבל חזרת לשמחתנו. ואח"כ הצטרפנו לגן שושנה, ומשם התחלנו ללמוד. בחרנו את שם הקבוצה וגם למדנו את השיר שכתבה לכבודנו לאה להב והלחין פולדי.
    רק לפני כחודש קיימנו מפגש קבוצתי – פעם ראשונה בהרכב של הסנוניות בלבד. היית שותפה להכנות, אבל ביום הארוע היית מאושפזת ונבצר ממך להשתתף. לכןלנו נצבט משהו בלב וצל העיב על המפגש. גם את כלכך הצטערת שלא יכולת להשתתף. כבר ידעת שלא תהיה עוד הזדמנות.
    היית ילדה של טבע – אהבת טיולים, צמחים וחיות. בחברת הילדים היית הרבה עם הבנים. אהבת לשחק כדורגל. בגינה של ההורים שלך צמחו תמיד הפרחים הכי יפים, הדליות והורדים.
    ובצבא, כמובן שהיית קרבית, שירתת כפקידה בגדוד של טנקים בדרום. חווית חוויה קשה כאשר המג"ד לקח אותו איתך בג'יפ עם הכוחות שלחמו בסיני במלחמת ששת הימים. נחשפת לאיימי המלחמה ובנוסף חזרת הביתה עם בשורה נוראה על נפילתו של אריה ז"ל בן כיתתנו, כאשר כאן בקיבוץ לא יודעים על כך דבר. ולא די בזה ההורים של אריה שכנים של ההורים שלך. איך הולכים הביתה??? ראיתי אותך מגיעה ביום ההוא חיוורת כמו צל. לא יודעת איך עמדת בזה.
    והזמן עובר את מקימה משפחה עם יגאל אהובך שהכרת שם בגדוד ונולדים הילדים. ובשנות השלושים שלנו קורה ואנחנו יוצאות ביחד ללמוד באורנים באותן שנים. כל אחת במסלולה אבל אנחנו במקביל, ומצטרפות לצוות המורות בביה"ס המקומי. אח"כ שותפות להקמת בית ספר רימון. ואת אשת חינוך נעימה, אוהבת ילדים וחברה תומכת במקצוע. בהמשך שילבת את אהבת הילדים עם אהבת החיות וטיפלת בילדים שזקוקים היו למשהו המיוחד הזה שיכולת לתת להם.
    כלכך הרבה שמחת חיים ואהבה היו בך. אהבת ללמוד ולהרחיב את עולמך, והיו לך כל כך הרבה תכניות עוד. אז מה נוכל להגיד? הרי "כולנו רקמה אנושית אחת…" ואם את, אחת מאיתנו הולכת מעמנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתך…
    משהו ממך ישאר תמיד איתי
    אוהבת אותך
    צילי

    

12. כתב: עמרם שורר

    שישי אחה"צ, שעת בין ערביים קסומה של רגע לפני כניסת השבת, והרוגע והשקט המיוחדים כל כך, וריחות בישולי השבת, וצלילים של קלסיקה הבוקעים מחלונות השכנים וחדרים אל מפתן ביתך עם משב רוח קל, ואין תחושה שתדמה לזו, העוטפת אותך.
    ואז, לפתע פתאום, צלצול הטלפון… ושרה'לה על הקו, והבשורה הקשה המלווה בבכי חנוק… והכל מתהפך בבת אחת, והדמעה בזווית העין, והתהייה: למה דווקא לה, ואיך זה קרה מהר כל כך, ולא ייתכן, וכמה קשה להבין, לעכל.
    תמרי איננה.
    כהרף עין אתה חוזר אל מחוזות הילדות, והזיכרונות חוזרים ומבצבצים בצמתי חיים, וחוויות אינסוף משותפות.
    גן הילדים מפגיש אותנו לראשונה. תמרי ולצידה צילי ושרה, הן השלוש הצעירות של קבוצתנו, אך דווקא הן מגלות דומיננטיות, על גבול החוצפה, ומוכיחות שאין שום חשיבות לזה שיותר גדול, או שאת חדשה כאן. תמרי מגלה טפח מתכונותיה וכישוריה כאשר אנחנו כבר יחידה מגובשת ובוגרת, וטביעת ידיה בכל, כמי שמעט מאחרת להתפתח, כפי שכינינו זאת אז, מוצאת את מקומה כספורטאית מובילה, ומאתגרת את הבנים ללא מורא וחשש. וכאן בא לידי ביטוי יתרונה כ"קטנה- אך זריזה"…
    במסיבות וארועים חברתיים היא מלאת רעיונות, ובעיקר מממשת ומבצעת, וכולה סומק ונמשים, ותלתלי דבש מתבדרים, כמצהירים: אני תמיד כאן.
    זכורים טיולי הקבוצה, כשאבא זאב, איש גדול ו"הכי חזק", מצופף אותנו על גבי עגלה רעועה, והטרקטור המרעיש והמעשן מפליג אל מרחבי השדות, שנראו ממש מעבר להרי החושך.
    ואחר כך אנחנו עולים ביראה, אל מרומי הקומביין, "מסי הריס" אדום וענקי – כך לפחות בעיננו הטרוטות מאבק- ולקול שאגת המנוע, וצרימת שאר חלקי מתכת, אנו כמעט עוצרים את נשימתנו, וצורחים מאושר ו.. מפחד. ולא ברור מי המאושר כאן יותר – אנחנו הזאטוטים או זאב, אבא של… שקוצר את פרי עמלו – התבואה שנזרעה בדמעה, וכעת נאספת אל הממגורות.
    וחייב לספר כאן משהו אישי: משפחת שדמי קרובה אל ליבי מאז ומתמיד. "זבון" כפי שכונה בפי חבריו, היה מבוגרי ביה"ס החקלאי "מקוה ישראל", יחד עם אהרון, אבי, ולימים הקימו את הבסיס לקיבוצנו, בנחלת יצחק, אשר ברמת גן.
    אבא הזכיר את שותפיו לגרעין השומר הצעיר באינספור הזדמנויות, וכמובן את סיפור העלייה על אדמות העמק, והקמת חומה ומגדל, כראשיתה של תל עמל.
    ואכן, זאב היה כמעט אגדה חיה, והוותיקים ביננו זוכרים בגעגועים את דרך חייו שכ"כ מזוהה עם הקיבוץ שלנו. יגאל אחיה של תמרי, היה בן קבוצתו של יובל, אחי, עוד חוליה המקשר ביננו.
    את עמיר "הפספוס", אחיה הצעיר תמיד חיבבתי, ומשער, מן הסתם שאינו זוכר זאת…
    במוסד החינוכי "גלבוע" תמרי כבר משמשת דוגמא לכולנו, בולטת בכל הקשור לפעילויות חברה ותרבות, ואיך לא – גם בתנועת השומר הצעיר מעורבת במפעלים השונים.
    בצבא פוגשת את יגאל, כמפקד ושריונר "מורעל", וכאן מתחיל סיפור אהבה מיוחד, בין העירוני לקיבוצניקית, שנמשך עד יומה האחרון, ולא ייתם לעד.
    לאחר התלבטויות חוזרים השניים, כבר כמשפחה, לקיבוץ, ולסיפור ההצלחה המשפחתי נוסף מעתה רובד חדש.
    יגאל, בעלה, חרוץ, מלא מרץ ורעיונות עד בלי די – מוצא עצמו בתפקידי ביצוע וניהול בענפי התעשיה, גן השלושה והמדגה.
    תמרי כבר משמשת כמורה ומחנכת, וכל מי שזוכה להכירה מקרוב, אינו יכול שלא להתפעל מכישוריה הברוכים ותרומתה הייחודית בתחום החינוך – ולא רק.
    היא יודעת למצוא מסילות לליבם של חניכיה – ועושה זאת בשילוב אהבה לטבע ולחי, והכל ברוגע, וחיוך שאף פעם לא נגמר… השילוב בין תלמידיה – לזה של ביתה הפרטי כה טבעי, וטביעת ידם שלה ושל יגאל בכל פרט ובכל פיסת גינה והמיית הכנריות, לחופו של האסי. וכל החולף צופה בשניים, ומעשה ידיהם, אינו יכול להישאר שווה נפש. יופי צרוף!
    תמרי, משלבת עם השנים, את תרומתה המיוחדת – בנוסף למשק החי הקסום שהיא מטפחת ומחזיקה בשתי ידיה – גם בשטח חדש ולא מוכר – תובנות על חיים בריאים, והקשר עם הנפש, שמתברר שהינו הדוק משחשבנו.
    תמרי מזוהה יותר מכל עם תעוזה, יוזמה, אהבת החיים וחברות שאינה תלויה בדבר.
    מאבקה במחלה, שלפתע הרימה ראש, ראוי להערצה.
    צפינו בהתמודדותה עם הקשיים והסבל, ולעיתים היה קשה להאמין איזו עוצמה טמונה בה.
    כך היתה כל חייה וכך גם בימיה האחרונים.
    כשנעדרה ממפגש ה"סנוניות", בני קבוצתה, שנערך רק לפני כמה שבועות – ליבנו בישר שאכן משהו לא טוב קורה, ועדיין לא רצינו להאמין עד כמה…
    לסיום, רוצה להשתתף בכאבם של יגאל, אישך, הילדים – יניב, עינב, נעם, אבנר ויוני, אחייך הדס יגאל ועמיר, ועליכם צופים באהבה רבה הורייך, רינה וזאב, זכרם לברכה.
    זוכר אותך באהבה ומתגעגע כבר.

    עמרם שורר – רמי – בן קבוצתך

    

13. כתבה: אורלי פז סלוס
    באתי להגיד לך תודה!
    תודה בשם כל הילדים, ההורים והסבים שנהנו כל כך מכל מה שנתת להם במשק באהבה גדולה כל כך.
    קיבלת אלייך באהבה כל שבוע את ילדי הפעוטונים והגנים ולימדת אותם בסבלנות רבה ובנועם להעיז ללטף ולהחזיק חיות – מארנבת ועד חיבוק עם נחש.
    ידעת להגיע לכל ילד ולגעת בו.
    כשילדי בית הספר בילו במשק תחת הנהגתך – ידענו שהכל בסדר והיינו שקטים.
    עבור בני הבכור היה זה אחד המקומות האהובים ביותר, מקום חם ומקבל, מקום בו הוא קיבל ערכים, ידע, ביטחון ואהבה, מקום בו למד לטפל בחיות, מקום שהעשיר את עולמו ונפשו.
    ואני בטוחה כי הדברים נכונים לילדים רבים אחרים.
    את כבר חסרה.
    תנחומי ליגאל, לילדים, לנכדים ולכל המשפחה.
    אורלי פז סלוס.