ביוני 1995 כשהיה בן 5 המשפחה עלתה ארצה והתיישבה בחיפה.
למד בבית ספר יסודי "קישון" ובחטיבה-תיכון "אליאנס".
בשירותו הצבאי התגייס להנדסה קרבית, המחס"ר, גדוד 603.
אל הימ"מ התגייס בשנת 2014 ושירת כלוחם, חבלן, צנחן ומפקד צוות לוחמים.

אלכסיי היה לוחם מוכשר, אמיץ ומוערך ע"י כולם.
אדם אהוב עם חיוך רחב שתמיד מרוח על פניו
בכל מקום שנכח בו היה אלכסיי מושא להערצה,
בשקט ובענווה הצטיין בכל מקום שדרך בו.
הוא היה לוחם בכל רמ"ח אבריו, איש גדול ממדדים, שרירי, חכם ומצחיק.

על האימונים בקרוספיט לא ויתר,
ואת הים הוא אהב במיוחד.
הימ"מ הייתה מושא גאוותו ומרכז חייו, לעולם אמר כי תפקידו להילחם ולהגן על ארצנו,
שאת נשקו לא יוריד לעולם ואת רוח הלחימה לעולם לא ייקחו לו.

השילוב בין הקשיחות לטוב לב שלו הפכו את אלכסיי ללוחם מקצוען בצורה בלתי רגילה.
ערכי וקשוב לפקודיו, דואג לכל איש שעובר בדרכו ומורה דרך לכל המבקש
איש מיוחד ותמיד נזכור אותו ככה, אחד בדור.

בבוקר של ה-7 באוקטובר, חג שמחת תורה התשפ"ד הוקפץ מביתו ויצא להילחם יחד עם חבריו ליחידה בעיר שדרות. במהלך הקרב הוביל צוות פריצה שנלחם פנים מול פנים אל מול המחבלים שהתבצרו בתוך תחנת המשטרה והחזיקו בני ערובה. הקרב ערך שעות רבות בהם הצוות נכנס מספר פעמים כאשר המטרה העליונה שהייתה היא חילוץ בני הערובה והצלת חייהם. מספרים על הקרב של אותו היום שזה היה הקרב של חיו, כל דבר שהוא עשה באותו היום היה בצורה יוצאת דופן שהתאפיינה בנחישות ואומץ רב.

ביומנו האישי כתב על אהבתו לארץ וללחימה:
"אני נלחם את המלחמה הטובה, את הכי טובה מכולן. לא בשביל כסף, לא בשביל כבוד, בשביל שהטוב ינצח את הרע, האור את החושך. לא משנה מה ההיסטוריה תספר, אני יודע באיזה צד אני. מי היה מאחורי. מי איתי. ובמיוחד מי מולי. אני עם אנשיי אל מול האויב, אין קשר מחייב מזה. אני רוצה את זה ככה, כמה שיותר, לנצח. זו החזית ובה אני נמדד בכל מה שאני עושה, אני לא שוכח את זה לשנייה. וזה יכול להיות קשוח, במידה ונצלול פנימה. אני מוכן. אני רגוע. לחימה זה הדבר היחיד שנחשב". (24.4.22)

"קצת פאקין כבוד לדגל! אנשים נלחמו, נלחמים וילחמו בשבילו. ​​​​
נהרגו, נהרגים וייהרגו בשביל פיסת בד שעליה שני פסים ומגן דויד כחול באמצע". (06.05.22)