רבי משה פודהורצר/פדהצור, בנם של אלעזר יעקב ורוחמה, נולד בצפת ביום ה' סיוון תרמ"ט (1889) . התחנך ב"חדר" ובישיבה אצל אבי אמו הרב רפאל (רפול) זילברמן, רבה ואב"ד של צפת, ואצל הרידב"ז ז"ל.

בילדותו הביא לו אביו מורים פרטיים שלימדו אותו אנגלית וגרמנית. מעשה חריג ביותר בישוב הישן באותם ימים. כאשר נחום סוקולוב ביקר בצפת משה פדהצור דיבר איתו בגרמנית.

היה מזכירו ויד ימינו של הרב רפאל זילברמן בהנהגת עניני הקהילה. כן עזר לאביו בפעולותיו בהקמת ישיבת בר יוחאי ומושב זקנים במירון, ובגאולת השרידים הקדושים, קברו של רבי יוחנן הסנדלר וחורבת בית הכנסת של הרשב"י במירון.

היה מזכיר כוללות גליציה בצפת ובימי מלחמת העולם הראשונה היה חבר פעיל בהנהגת ועד הסיוע ועזרת חולים מטעם הוועד האמשטרדמי לעזרת יהודי ארץ ישראל הידוע בתולדות הישוב בשם "פקידי ואמרכלי כולל אמשטרדם". מילא תפקיד חשוב בקונסוליה האוסטרית לטובת יהודים יוצאי אוסטריה (ובכללה גליציה) שהוו חלק ניכר בין יהודי צפת בשנות מלחמת העולם הראשונה. ידע למצוא דרך לסידור שלפיו נאות הקונסול האוסטרי תמורת 20 פרנק זהב להעניק אזרחות אוסטרית לנתינים רוסים ועותומנים. בשנה האחרונה של המלחמה בגבור עצבנות הטורקים שראו בכל מקום מרגלים ומחבלים, נאסר כחשוד במתן עזרה לעריק יהודי אך נחלץ מצרה.

אחרי המלחמה השתתף רבי פדהצור בביסוסה של לשכת "בני ברית" והספריה שלה. בשנת 1924 יזם סלילת כביש מצפת למירון ובערב ל"ג בעומר 1925 זכה לחנוך את הכביש הזה לתועלתם של אלפי המבקרים לקברו של רשב"י ושאר התנאים והצדיקים במירון. אחרי התפרצות המהומות בשנת 1929 ורצח יהודים בצפת על ידי הפורעים הערבים, החליטו השלטונות ומפקדת הצבא להודות בגלוי בחוסר יכולתם לשמור על הסדר ובטחון החיים, והזמינו את חברי הוועד הזמני של יהודי צפת והודיעו להם על החלטתם להוציא את היהודים מהעיר "למען בטחון חייהם". אז השיב להם משה פדהצור בלשון תקיפה וברורה "לא נזוז מפה, לא נסכים לעשות את צפת לחברון שניה!" ואז הוכרחו השלטונות להבין כי לא יתכן להעניש אזרחים שקטים בגירוש באשמת פורעים מופקרים. היהודים נשארו בעיר והוא נתמנה לחבר בהנהלת קרן העזרה לנפגעי הפרעות.

לאחר המאורעות אספו בארה"ב למעלה מ- 100 אלף דולרים (סכום גבוה באותם ימים) עבור צפת אבל הכסף נשאר בסוכנות היהודית מחוץ ל – 10,000 דולרים שאתם התעקשה הסוכנות לבנות מרכז חנויות בצפת. פדהצור חשב שזה בזבוז ושצפת זקוקה לתעשייה על מנת לפתחה ולמנוע את הגירת הצעירים ממנה. המרכז נבנה כנגד רצונו והיה כושל – חנויות עמדו ריקות.

בימי המאורעות 1936 ואילך עמד משה פדהצור על המשמרת להגנתה של צפת, וכשעזב הצבא בשנת 1938 את צפת והישוב העברי נשאר מופקר לפורעים, הצליח על ידי קשריו הידידותיים עם חבר הפרלמנט מר גרהאם וויט להביא תא שאלת הגנתה ובטחונה של צפת לפרלמנט הבריטי, ותודות לכך הוחזר הצבא לצפת ומספר הנוטרים העבריים הוגדל וצפת היהודית ניצלה מחורבן.

בימי המנדט לא היה מוסד בצפת שרבי משה פדהצור לא נמנה עם ראשיו: מזכיר משפט השלום העברי, מזכיר בתי הפר וגני הילדים העבריים, ראש ועד הקהילה וחבר מועצת העירייה. שימש כתבם של "דאר היום", "פלסטיין ווקלי", "הארץ", "הבוקר" ו"ג'רוסאלם פוסט". עמד בראש ועד ההגנה של הגליל. הועד כלל את צפת וקיבוצים באזור כגון יסוד המעלה, אילת השחר, וכפר גלעדי. אולם את השיא בדרכו הציבורית נהג לראות במינוי ב – 16 באפריל 1948 לראש עיריית צפת. בבחירות שהתקיימו ב – 1950 עמד בראש רשימת הגוש הדתי ונבחר לראש העירייה. כיהן עד 1955, אז פרש מטעמי בריאות.

עוד ב – 1924 הקים "ועדת תיירות" שתפקידה היה להמריץ מוסדות ואישים לפעול להזרמת תיירות לעיר. שנים אחרי כן הקים ועד יהודי-ערבי לפיתוח העיר. תודות להשתלדותו ציפתה הממשלה באספלט את הכביש הראשי העובר בתוך העיר שקודם לכן היה עולה ממנו ענן אבק. כן שקד במשך זמן רב להכניס אור חשמלי לצפת – לצפת.

לפי הצעתו הוקם ליד מירון מכון מים בשביל הצבא הבריטי. במרוצת הזמן החלהמכון לשרת את הוכלוסיה האזרחית. לפי דרישתו שוחררו יהודי צפת מסיוט ההליכה לבית המשפט ברובע הערבי, ובנין בית המשפט הועבר לקרבת הרובע היהודי. רבי פדהצור הדתי והעבדקן שלא נפרד מה"שטרימל" כאשר היו עסקני ציבור מזעיקים אותו לפגישה דחופה בשבת עם נציגי השלטון, היה בסוד עניני הבטחון העדינים של הישוב.

הוא שמר בצפת על יחסים טובים בין ההגנ"ה והאצ"ל וספד באומץ לב את הרוגי המלכות, חברי אצ"ל שהובאו לקבורה בצפת.

פעל רבות למען העולים הבלתי לגלים שהיו צפויים לגירוש. ר.ד. בדקוק, מושל המחוז הבריטי, ששימש גם שופט אדמנסטרטיבי במשפט העולים הבלתי חוקיים, עמד תחת לחץ בלתי פוסק של ראש הקהיליה שהוכיחו קשות על קשיחות ליבו. הבריטי נהג לערוך את המשפטים בשבתות, ורבי משה פדהצור לא חסך כל טירחה כדי להגיע אליו. כאשר בא פעם לבוש שטרימל כולו אומר חג וכבוד עצמי, שיסעו המושל בכעס" "הנך יהודי דתי כיצד אתה מעז להתערב לטובת מפירי חוק?" השיב פדהצור:"אין עולים בלתי חוקיים ואני מקיים פדיון שבויים". באחת השבתות, בעודו בבית הכנסת, הודיעו למשה ש-30 יהודים נעצרו ליד מטולה כאשר ניסו לחצות את הגבול ולהכנס לארץ. משה פדהצור לא היסס ומיד הלך למושל וביקש שיתן להם להכנס. המושל אמר שלא ניתן להכניס אותם ללא משפט ומשה פדהצור אמר לו שאין בעייה ויביא אותם ביום ראשון למשפט. ביום ראשון הם לא הגיעו כי הם התפזרו באזור חיפה ועמק חפר בקיבוצים. משה פדהצור אמר למושל: "סידרו אותי. מה אני יכול לעשות?". למטרה הזאת אמר משה פדהצור "מותר לשקר". במשך השנים מצאו ילדי העולים הבלתי חוקיים מקלט בבית פדהצור בתקופה שהוריהם ישבו בבית הסוהר.

בשנות השלושים ביקשו ממשה פדהצור להיות ציר של המזרחי בקונגרס הציוני בשוויצריה אבל הוא סירב באומרו: "אני לא עוזב את הארץ. אין סיבה שהקונגרס לא יתקיים בארץ ישראל" אגב, משה פדהצור מעולם לא יצא מגבולות הארץ.

ב – 1943 נערך בכפר גלעדי כנוס ארצי של מפלגת מפא"י. פדהצור נאם על הסוציאליזם מנקודת מבט דתית, בהדגישו שסוציאליזם אמיתי אפשר למצוא בתורה ואין צורך להסתמך על קרל מרקס. בן גוריון נגש אליו ואמר שהיה כדאי להטלטל עד כפר גלעדי ולו רק כדי לשמוע נאום זה.

בתוכנית החלוקה של 1947, לא נכללה צפת בצד היהודי. פדהצור נחרד ומיהר לשיחה עם משה שרת. "לא יתכן שאחת מארבעת ארי הקודש לא תיכלל בחלק היהודי" אמר לשרת. לאחר לחץ רב פעל משה שרת בוועדת האו"ם לעיניני החלוקה והביא לכך שצפת עברה לחלק היהודי, ערב לפני ההצבעה הגורלית בכ"ט בנובמבר 1947.

ב – 1948 היו בצפת 15,000 ערבים. מספר היהודים לעומת זאת היה 1,600 מהם פחות מ – 200 צעירים מזויינים בסטנים מיושנים בלבד מול נשק קטלני של אויב מסוכן. באפריל 1948 הובהל פדהצור לפגישה עם קציני הצבא הבריטי שתבעו ממנו כי יפונו שני משלטי הגנה אשר חסמו את הדרך לרובע היהודי. משה פדהצור סירב. אמר המפקד הבריטי "אנו נעזוב את צפת ואז צפוי לכם טבח, מוטב שלקראת העתיד תחשבו על פינוי העיר, מפקד השכונה הערבי פאוזי קאוקאז'י מוכן לערוב לשלומכם". כדי להלחיץ עוד יותר הביאו הבריטים משאיות לצפת לפינו האוכלוסיה היהודית. השיב להם פדהצור: "אם רצונכם ללכת מכאן לכו. אנו לא נזוז מכאן!".
בסירובו לפנות את צפת, כפי שסירב לעשות במאורעות 1929, הבטיח פדהצור שצפת תשאר עיר עברית במדינת ישראל שבדרך.

בהנהגתו של פדהצור אורגנה הגנת צפת ושיחרורה.

הבריטים עזבו ומסרו לערבים את המשטרה שעל הר כנען ועוד נקודות אסטרטגיות אחרות. המלחמה החלה. היהודים ירו בדוידקה היחידה שהיתה להם ויותר מרעש איום ונורא לא נגרם נזק כלשהו לצד הערבי. גשם שוטף החל לרדת וערביי צפת ברחו מצפת בבהלה רבה. כאשר נכנסו היהודים לעיר הערבית לא האמינו למראה עיניהם – הערבים ברחו והשאירו הכל מאחור כולל קפה על האש… יותר מאוחר התבררה התעלומה. לערבים נאמר שליהודים יש נשק גרעיני. ואיך מזהים נשק גרעיני? הוא עושה רעש עצום ולאחר מכן יורד גשם שוטף, כפי שקרה בהירושימה…

כראש עיריית צפת החופשית, פעל פדהצור לפיתוחה המתמיד. בין מפעליו החשובים היה הבאת אומנים לצפת ויסוד קריית האומנים ופיתוחה של צפת כמרכז תיירות חשוב. לרגל פתיחת אחת הגלריות נאם פדהצור על חשיבות האומנות בחיי האדם. נכח באולם מר ציזלינג, איש מפא"י, אשר לא האמין למשמע אזניו שיהודי דתי עם שטרימל ידבר בשבח אומנות הציור והפיסול. פדהצור אמר שראשי התיבות של השם צפת זה לא רק ציצית-פאה-תפילין אלא גם ציור-פיוט-תמונה.

מוסדות הישוב התעלמו במשך שנים רבות מהישוב הישן וזה כמובן כולל את צפת. כאשר משה פדהצור קיבל את רשות העיריה ב- 1948 העיר היתה במצב כלכלי בכי רע. ואז נודע לפדהצור שמוסדות המדינה מתכוונים להקים עיר חדשה לעולים החדשים. פדהצור התעקש שהעולים יופנו לצפת ואכן כך קרה בסופו של דבר. פדהצור בנה מוסדות חינוך בהם התחנכו העולים ביחד עם בני צפת הותיקים. הוא הדגיש בפני כולם את הצורך בהשכלה כדרך להתקדם בחברה הישראלית ואמנם מצפת יצאו הרבה בני עולים שהגיעו לתפקידים רמים במשק הישראלי. דבר נוסף הוא עבר בין העולים ולקח מבניהם בעלי מקצוע אותם הוא שילב בעיריה. הוא הקים את קריית האמנים ואת מוזיאון גלצנשטיין. מה שקרה בצפת היה מודל יוצא דופן של קליטת עליה מוצלחת ביותר, מה שלא כל כך קרה במקומות אחרים בארץ.

אשתו לאה זילברמן היתה בת דודה ראשונה שלו ושניהם נכדיו של הרב הראשי של צפת, רפאל (רפול) זילברמן. נפטרה במגפת טיפוס בשנת 1918 והיא רק בת 26. אשתו השניה הייתה שושנה לבית אייזנשטט.

בן 73 היה כאשר נפטר בתל אביב במוצאי ראש השנה 1963 והובא לקבורה בצפת.

סיפורים:

משה פדהצור היה מספר כיצד נסעו פעם מצפת לירושלים:
מצפת לראש פינה – עם חמור •מראש פינה לטבריה – עם כרכרה •מטבריה לצמח – עם סירה • מצמח לחיפה – עם רכבת • מחיפה ליפו – עם סירה • מיפו לירושלים – עם כרכרה • סה"כ 3 ימים!

ב – 1948 נאמר לערבים שליהודים יש נשק גרעיני! וכיצד יזהו נשק גרעיני ? אם ישמעו פיצוץ אדיר שבעקבותיו ירד גשם זלעפות, כפי שקרה בהירושימה, אז סימן שזה נשק גרעיני. הגיע יום השחרור וליהודים היתה דוידקה אחד בו תלו תקוות רבות. הפעילו את הדוידקה וחוץ מרעש אדיר שגרם לא הסב שום נזק לרובע הערבי. אלא שזמן מה לאחר מכן החל לרדת גשם עז בצפת. הערבים שזכרו את אשר נאמר להם, החליטו שליהודים יש פצצת אטום. הם עזבו הכל ונסו על נפשם. היהודים נכנסו לעיר הערבית ומצאו קומקומים על האש…

כאשר תלו הבריטים 2 חברי אצ"ל בעכו, לא היה מקום לקוברם. הבריטים הפעילו לחץ כבד ובכך מנעו מכל ישוב יהודי להסכים לקוברם. אלא שמשה פדהצור ואברהם לייב זילברמן לא נכנעו ללחץ והביאו אותם לקבורה בצפת ואפילו הספידו להם בטקס מיוחד.
משה פדהצור רצה לקבל אקדח. כאשר מושל המחוז שאל אותו מדוע איש דתי כמוהו צריך אקדח "הרי האלוהים איתך" ענה לו משה: "לא מאלהים אני מפחד, אלא מאלה שעל הקרקע".

ב – 1922 היתה למשה פדהצור פגישה עם מנהיגים יהודים בירושלים בניהם יו"ר הסוכנות. משה אמר להם שהבעייה המרכזית היא שיוצאי רוסיה ופולין אינם מבינים את הערבים ומנהלים את הקשר עם העולם הערבי מבלי לערב את ילידי הארץ.

משפחות פדהצור וזילברמן היו חסידי הרבי ישראל מרוז'ין וכל ההסתעפויות של אותה חסידות – סדיגורה, בויאן, שטפענשט.