הפסקול הישראלי לא היה נשמע אותו הדבר אלמלא מאיר ראובני.
ראובני נולד בשנת 1943 בתל־אביב–יפו, בשכונת יד אליהו. בן שישי מתוך עשרה. למד בבית הספר היסודי החי"ל שביד אליהו, ולאחר מכן בבית הספר המקצועי מקס פיין, והוסמך כחשמלאי.
בילדותו נשבה בקסמי המוזיקה היוונית שנוגנה בדירה הסמוכה, שבה התגוררו שכנים שעלו מסלוניקי. בכרם התימנים נהג לשמוע שירים שנוגנו בטמפו תימני, ובהדרגה הבין את הפוטנציאל הטמון במוזיקה המזרחית.
בשנת 1960 קיבל מאביו חנות למסחר במוצרי חשמל – והחליט להפוך אותה לחנות תקליטים.
במלחמת ששת הימים שירת בסיירת שקד. לאחר מלחמת יום הכיפורים הזמין את האמנים דקלון ובן מוש לחפלה, והקליט את המסיבה ברשמקול. הביקוש האדיר לקסטות ששכפל הוביל להקמת להקת צלילי הכרם ולייסוד חברת התקליטים האחים ראובני, שבה עבדו כל אחיו.
בשנת 1973 הפיקה חברת האחים ראובני את תקליט הבכורה שלה, "סמבה לבני יהודה", בביצוע סדנת תיאטרון שכונת התקווה, עם הסולנית עפרה חזה.
בהמשך הפיקה החברה את אלבומי הבכורה של צלילי הכרם ואהובה עוזרי, ובמהלך השנים הפיקה כ־1,500 אלבומים למאות אמנים.
בשנת 1988 ייסד ראובני את הפדרציה למוזיקה ישראלית ים תיכונית, במטרה להסדיר את גביית התמלוגים בגין השמעת שירים ברדיו, ואת עזי"ת – עמותת זמר ים תיכוני, לקידום הזמר הים תיכוני.
בתחילת הדרך התעלם הרדיו מאמני החברה, אך ראובני לא התייאש. הוא הפיץ קסטות בתחנה המרכזית, העם הצביע ברגליים, והמוזיקה הים תיכונית הפכה לתופעה ישראלית.
הודות לפעילותו העיקשת הצליחה המוזיקה הים תיכונית להגיע לכל בית בישראל, וזמרים ויוצרים מהשורה הראשונה זכו להביא לקדמת הבמה את מורשתם התרבותית.
ראובני משמש דוגמה ומופת להגשמת החזון הרב־תרבותי של העיר תל־אביב–יפו, ולשינוי חברתי שניתן להצמיח בדרכים חיוביות מהשטח ומהציבור הרחב.
גם בגילו המתקדם הוא מתייצב בכל יום לעבודה בשכונת התקווה, ומקבל במאור פנים תיירים ותושבים מכל קצות הארץ, המגיעים לשמוע את סיפור חייו.
בנוסף, הוא נוטל חלק בפורום "גוונים", המורכב מפעילים חברתיים ותושבים הנפגשים בבית דני שבשכונת התקווה.
מאיר ראובני הוא איש רב־פעלים, שסיפור חייו עובר בסמטאות שכונת התקווה, נווה שאנן וכרם התימנים, וטביעת האצבע שלו ניכרת היטב בכל פינה של המוזיקה הישראלית.